כולם חושבים שנתניהו הצליח לרסק את מפלגות השמאל, העבודה, המרכז, קדימה, כחול לבן, הדתיים הלאומיים, הבית היהודי; אבל "ההישג" העיקרי שלו הוא שהצליח לייאש את מרבית העם מהשיטה הדמוקרטית והקרקע פורייה להנהגת דיקטטורה סמכותית פופוליסטית נוסח פוטין וארדואן.
כל עוד שנתניהו מצליח לתמרן ולהישאר בשלטון גם במחיר חלוקת כיבודים ומשרות לשותפיו לעת מצוא - משרד האוצר ליאיר לפיד, הביטחון והחוץ לליברמן או לכחול לבן, המשפטים והביטחון לימינה, הביטחון והכלכלה לעבודה לדורותיה - אין לו בעיה עם הדמוקרטיה, אך תמים מי שחושב שהוא יעביר את השלטון מרצונו הטוב אם תהיה הכרעה ברורה שתעביר אותו בעתיד מהשלטון.
ולא צריך ללכת רחוק לנאצים ולפשיסטים, שכלל לא דומים לישראל ולנתניהו, וכל מי שמעליל עליהם את הבדיות האלה הוא משת"פ של נתניהו, כי הוא עוזר לו להוכיח שזאת עלילת שווא.
נתניהו נפרד מכל שותף שמאמין בשיטה הדמוקרטית ונשאר עם הבייס שלו - הליכוד שבו הוא שולט שלטון דיקטטורי ומנהיגי החרדים שלא מאמינים בדמוקרטיה ובציונות, במוסדות המדינה ובחוקיה, באתוס ובמרקם החברתי, בסולידריות ובנשיאה בעול, בתרומה למדינה בשירות צבאי ולאומי, בעבודה יצרנית לעומת עבודה מדומה של מלמדים, משגיחי כשרות ותלמידי ישיבה.
אם העם כבר לא מאמין בשיטה הדמוקרטית הקיימת, ישנן רק שתי אופציות - משטר דיקטטורי סמכותי נוסח פוטין וארדואן או החלפת השיטה במסגרת הרפובליקה השנייה של ישראל, כפי שעשה דה גול בצרפת המשוסעת של 1958 עם משאל עם שגרף 80% מהקולות לאישור החוקה של הרפובליקה החמישית והחלפת כל מוסדות השלטון.
דיקטטורה נאורה
לא יעזרו בחירות רביעיות, חמישיות או שישיות. נתניהו למד שאפשר להסתדר בלי ליברמן, בלי בנט, בלי המרכז כאלטרנטיבה ושותף בכיר אלא כעבד נרצע, ובעזרת להטוטים של השגת חיסונים בדיוק לקראת הבחירות, שותפות עם הנהגת החרדים הלא דמוקרטית ועריקים ומשת"פים מהמרכז, מהחרד"לים, מהשמאל ומהערבים.
טראמפ לא היה מוכן להכיר בתוצאות הבחירות ושלח את האספסוף לכבוש את הקפיטול, אבל בישראל אין צורך בכך כי נתניהו מצליח לתמרן את תוצאות הבחירות כך שיפעלו תמיד לטובתו ולהנצחת שלטונו. אם לפחות הייתה כאן דיקטטורה נאורה נוסח סינגפור הפועלת לרווחת העם, אבל בישראל בעידן נתניהו העם מפולג יותר מאשר אי-פעם, הפערים החברתיים, הכלכליים והעוני הגיעו לשיא, יוקר המחיה והדיור מרקיעים שחקים, והאבטלה, החוב הלאומי והמשבר הכלכלי מדרדרים את המדינה לתהום.
רק נתניהו הביא עלינו את משבר הקורונה שלא היה מחויב המציאות. אם היה נוהג במדיניות החכמה של מנהיגות מדינות אי-כניו-זילנד וטיוואן. הוא פיקח שהוא מצליח לחלץ אותנו (עם החיסונים) ממצב שחכם לא היה נקלע אליו (משבר הקורונה). והוא מצפה שעוד נודה לו על כך.
נתניהו אוהב להשוות עצמו לבן גוריון ולבגין. לא נתייחס כאן להבדלים התהומיים ביניהם - בן-גוריון הקים מדינה בניגוד לכל הסיכויים ובגין עשה שלום ראשון עם גדולת האויבים שלנו ואילו נתניהו הורס בשיטתיות את המרקם החברתי, כלכלי וערכי של המדינה והצליח לעשות שלום עם האמירויות ובחריין שאף פעם לא היו אויבות שלנו.
אבל יש הבדל הרבה יותר גדול ביניהם - בן-גוריון עזב פעמיים את השלטון כשקצה נפשו במתרחש ואילו בגין הכיר באחריותו למחדל לבנון ופרש בשברון לב. לעומתם נתניהו לא יעזוב מרצונו לעולם את השלטון ואנו חיים בדמוקרטיה על תנאי כבר מ-2009. כל עוד שהשיטה הדמוקרטית נוחה לו הוא מסכים ש"ישחקו הנערים לפנינו", וברוב פקחותו הוא מצליח לפורר את היריבים הכי מרים שלו, בשיטת הפרד ומשול - את מפלגות העבודה והשמאל, מפלגות המרכז, המפלגות הערביות והמפלגות הדתיות לאומיות.
הכרעות דמוקרטיות
הוא מוכן לשתף אותם בממשלה או במשיסה, כל עוד הוא ממשיך להוביל באופן בלעדי את המדינה על-פי העקרונות הכלכליים הניאו ליברלים שלו, העדפת הטייקונים והעשירים, שאין להקים מדינה פלשתינית, אין להגיע לעימות מכריע עם אירן, החיזבאלה והחמאס.
עיקרון יסוד במשנה האתית, חברתית, כלכלית, שלטונית וערכית שלי הוא שאין לחבור בשום תנאי לאנשים או לארגונים שלא מכבדים הסכמים, מרמים את מחזיקי העניין ודואגים בעיקר לאינטרסים האישיים שלהם ולהישרדותם.
הגעתי למסקנה זאת אחרי קריירה ארוכה בעולם העסקים כאשר נכוויתי פעמים רבות מנוכלים מעונבים דוגמת מקי סכינאי המסתירים את הסכין שלהם ונראים הגונים. רבים מנוכלים אלה נחשבים עדיין לאושיות הכלכלה עם מוניטין ללא רבב, כי הם מצליחים להסתיר את מעשיהם הלא אתיים, עם יחסי ציבור, עיתונות אוהדת וקניית פקידי ממשל ורשויות בשוחד גלוי או סמוי, חוקי או לא.
ולהבדיל, אלה שעבדו עם נתניהו מתחלקים לשלושה - מעריצים שרופים המוכנים לשכב על הגדר למענו - הביביסטים, פחדנים הנכנעים לשלטון הדיקטטורי שלו ולא מעיזים לצאת נגדו למרות שהם לא מסכימים אתו, "אמיצים" שעזבו אותו ומוקיעים אותו בכל במה אפשרית - האנטי ביביסטים. ולמה כתבתי אמיצים במרכאות כי במרבית המקרים הם לא עזבו אותו מרצונם, אלא פוטרו או הוחלפו או מודרו. ולמרות אזהרותיהם נמצאים תמיד הפריירים התורנים שמוכנים לתת קרדיט לנתניהו, עד שגם הם נכווים וחוזר חלילה.
אם עד דצמבר 2018 נתניהו עוד שמר פאסון של הכרעות דמוקרטיות, הרי שבשנתיים האחרונות הוא גורר אותנו מבחירות לבחירות עד אשר הוא יוכל לקבע את שלטונו יחד עם שותפיו הטבעיים החרדים. נתניהו מאמין בבתי המשפט, במשטרה, ביועץ המשפטי ובשומרי הסף כל עוד שהם לא פועלים בניגוד לגחמותיו, כל מי שפועל נגדו הופך לעוכר ישראל, שמאלן או חובר לשמאלנים.
שונא אנשים
ליברמן היה שותף מאוד נוח עד שעבר למחנה האחר והוא שותה ממנו את הקול הרוסי, בנט היה שותף מאוד נוח עד שעבר למחנה האחר והוא שותה ממנו את הקול החרד"לי, כנ"ל ראשי מפלגת העבודה, קדימה ויש עתיד שהיו שותפים רצויים עד שהחליט להסתדר בלעדיהם. השיא היה בגנץ המסכן שהצליח לייבש (ולבייש) אותו בתקופת שיא ומהמפלגה הגדולה ביותר ריסק אותה אל קרוב לאחוז החסימה.
גנץ עד כדי כך לוקה בתסמונת שטוקהולם עד שמכנה את שותפו יאיר לפיד החברותי, שמינה ועשה הכל למענו "שונא אנשים" ואת נתניהו המשסה ומפלג "אישיות מורכבת". גדולי האנטישמים מאשימים את היהודים בכל תחלואי מדינתם למרות שאין בה כבר יהודים ונתניהו מאשים את השמאל והערבים למרות שריסק את מפלגותיהם.
פרסמתי לאחרונה הומורסקה להלן והתפלאתי להיווכח עד כמה הייאוש מהשיטה הדמוקרטית והמשבר החוקתי הגיעו לממדים כאלה שאנשים לא רואים שום מוצא מהמצב הקיים וחושבים שחזון הרפובליקה השנייה הוא בגדר אוטופיה. אך מה עדיף - להגשים אוטופיה או לשקוע לתוך סיוט של משטר דיקטטורי, כי אין חלופות אחרות.
"השנה אני בן 77 והולך לבחירות בפעם ה-77 בחיי. לא שהשפעתי במשהו, כמעט תמיד התאכזבתי ועברתי הלוך חזור ממפא"י למפ"ם, מהעבודה לליכוד, מרפול לירוקים, בלי לקפח מפלגות מרכז מטומי ליאיר ומגנץ לשוונץ. לכן החלטתי הפעם שאני בוחר במפלגה עם שם שמתאים לגילי. אני לא אבחר בעבודה כי אני בפנסיה, לא בליכוד כי כל הגוף מתפרק, לא במשותפת כי איני מחפש שותפים, בטח לא בגימלאים כי אני מרגיש צעיר. אבחר במפלגה שתיתן לי תקווה חדשה או תנופה, יש עתיד או חוסן לישראל, או שאולי אעשה כסאלח שבתי ואבחר בכולן יחד..."
אוטופיות הן רק בעיני המתבונן כי אם תרצו אין זו אגדה. הרבה יותר קשה היה להקים את המדינה בשנת 1948 מאשר להחליף את שיטת המשטר ב-2021 ובצוק העיתים ניתן לעשות זאת כפי שדה גול עשה בצרפת ב-1958.
החזון שלי אינו תלוש מהמציאות אלא פרי מחקר מעמיק - השיטה הכלכלית המוצעת נוסתה בהצלחה בעשר המדינות הכי משגשגות ואתיות, לפי המודל הסקנדינבי, והמשטר המוצע הצליח לשקם את צרפת ולהביאה לשיאים. לפיכך, אין מנוס מלאמץ את חזון הרפובליקה השנייה לאלתר אם אנו חפצי חיים!