|
בהסכם בין אירן לבין ה-P5+1 (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה + גרמניה) מיולי 2015 נקבע, בין השאר, כי מותר לאירן להחזיק בכמות של 300 ק"ג אורניום מועשר מתוצרתה לרמה של 3.67%. כן נקבע בהסכם מספר הצנטריפוגות המבצעות את ההעשרה, סוגן ומיקומן. הנשיא ברק אובמה קבע באותה עת, כי לאור ההסכם, לוח הזמנים "לפריצה" (להפקת אורניום מועשר כדי פצצה ראשונה – להגדרתו) הוא שנה, במקום זמן קצר בהרבה כפי שהיה לפני ההסכם.
על-פי הערכת אמ"ן, בהינתן החלטת "פריצה" אירנית היא תהיה רחוקה שנתיים מפצצה. נשאלת שאלה: כיצד ייתכן שבמצב שלאירן כיום צנטריפוגות יעילות יותר מהצנטריפוגות שהיו ברשותה לפני חמש שנים, ומאז 2019 היא מעשירה אורניום מעבר למותר לה על-פי ההסכם וכבר צברה פי חמישה כמות חומר מהמותר לה בהסכם, ובכל זאת היא עודנה כה רחוקה מפצצה?
תשובה חלקית לשאלה היא, שחלק מהצנטריפוגות המתקדמות מותקנות (נכון לנובמבר 2020), אך עדיין אינן מוזנות בגז האורניום, חלקן בהתקנה וחלקן עדיין בפיתוח/ייצור. התשובה המלאה יותר היא שבעבר חישבו את המרחק לפצצה במסלול צבירת החומרים הבקיעים בלבד, ואילו היום יש המוסיפים להעשרת האורניום את פיתוח מנגנון הנפץ הגרעיני, החיוני לייצור הנשק עצמו.
לנשק גרעיני נדרשים שלושה מרכיבים עיקריים: חומר בקיע - במקרה האירני אורניום מועשר ברמה צבאית; מערכת נשק; ופלטפורמה לנשיאת הפצצה הגרעינית. לאירן יש כבר היום פלטפורמות – טילים היכולים לשאת נשק גרעיני. לאירן יש גם יכולת ייצור חומר בקיע – העשרת אורניום, המיועדת לכאורה לצרכים אזרחיים, אך היא דו-שימושית ויכולה לשמש לפצצה.
היכן נמצאת תוכנית הגרעין עצמה
המפתח להבדלי ההערכות נטוע בהנחות היסוד לחישוב המרחק של אירן מהפצצה. בלב ההערכות השונות עומדת מחלוקת על משך הזמן ומידת המקביליות של פיתוח מערכת הנשק – מערכת נשק שאירן מכחישה את העיסוק בה. מעבר לסוגיית משך הזמן לפיתוח מנגנון הנפץ, כאשר מוצגת הערכה למרחק האירני מפצצה, יש לבחון התייחסות לחמישה פרמטרים שישפיעו על מרחק הזמן של אירן מפצצה.
האם מדובר על פצצה ראשונה, על ארסנל מבצעי (חמש פצצות) או מערך מבצעי (מבצעיות פלטפורמות השיגור)? נהוג למדוד את המרחק לפצצה ראשונה על בסיס הנחה שאחרי פצצה ראשונה קשה לעצור תוכנית גרעין. נהוג להניח שלפצצה ראשונה דרושים 30-25 ק"ג של אורניום ברמת העשרה צבאית, כ-90% כמות מספקת (SQ).
B>>האם הסטנדרטים של ניסויים "קרים" ובטיחות הם בקני מידה מערביים, או שהפרויקט יתנהל בנוהל חירום עם קיצורי דרך ומרווחי בטיחות מזעריים? ההנחה הרווחת היא, שפריצה אירנית לפצצה תתאפיין בקיצור זמנים ככל שניתן, ולכן אין להוסיף לחישובים מרווחי בטיחות או ניסויים בסטנדרט מערבי.
האם הפריצה האירנית תהיה גלויה או חשאית? פריצה חשאית מחייבת מתקנים קטנים מוסווים/מוסתרים ופעילות חשאית היא איטית יותר בהגדרה. מנגד, אם לאירן מתקנים חשאיים שיצטרפו בפריצה גלויה ליכולות ההעשרה המוכרזות, המרחק לפצצה יתקצר. ברוב החישובים לגבי המרחק האירני לפצצה, הנחת היסוד היא שאין מתקנים חשאיים ולא מוכרים באירן, או שהם זניחים. אם ההיקף החשאי גדול – אין שום משמעות לחישוב זמן הפריצה.
דור הצנטריפוגות שתפעיל אירן עד ההסכם מ-2015, הצנטריפוגות שברשות אירן היו מדור ראשון, צנטריפוגות מדגם זה נדרשו להסתובב במשך שנה כדי להגיע ל-25 ק"ג ברמת העשרה גבוהה. אך נכון לנובמבר 2020, אירן התחילה להתקין במתקן ההעשרה העיקרי צנטריפוגות מדגמים מתקדמים, וקצב ההעשרה יתקצר בהתאם.
מהו המלאי ההתחלתי של אורניום מועשר ובאיזו רמת העשרה? אירן יכולה לצבור חומר מועשר ברמות העשרה שונות ובכמויות שונות. בהינתן אותה כמות ואיכות צנטריפוגות, הפריצה מרמת 0.7% של העשרה או של אורניום ב-20%, ואפילו מ-4.5% העשרה, היא שונה לחלוטין. בנובמבר 2020 היו לאירן רק 1.7 טון אורניום מועשר עד 4.5% (בדרגות שונות), אך עם 1,000 צנטריפוגות מתקדמות אפשר יהיה להגיע לחומר המספיק לפצצה אחת תוך חודש עד שלושה חודשים, בהתאם לדגם. מעבר לכך, אם אירן תעשיר כמות אורניום מספקת, יתקצר עוד זמן הפריצה, שכן ההעשרה לכ-90%, שהיא הרמה הדרושה לנשק גרעיני, דורשת מספר קטן של צנטריפוגות וזמן קצר להעשרה.
היכן נמצא פיתוח מערכת הנשק
בדומה לכך, יש לבחון שלוש סוגיות מרכזיות בנוגע לפיתוח מערכת הנשק.
מורכבות מסלול הנשק ואורכו. הנחה זו היא המשפיעה ביותר על משך הזמן להגעה לפצצה. יש הטוענים שפיתוח מערכת הנשק אינה אתגר קשה כפי שהיה לפני 50 או 70 שנה. הידע על אודות מערכות נשק גרעיניות, מערכות המחשוב המתקדמות וכן הטכנולוגיות הדו-שימושיות, מאפשר פיתוח מערכת נשק בפרק זמן של מספר חודשים. מנגד, אחרים ובראשם קהילת המודיעין האמריקנית גורסים שהאתגר הוא עדיין משמעותי, עדיין לא ניתן לקצר את פרק הזמן ומדובר בתהליך פיתוח רגיש, הנמשך לכל הפחות שנה ואולי אף שנתיים.
מקביליות תוכנית העשרה ותוכנית הנשק. לא ברור האם האירנים המשיכו אחרי 2003 לעבוד במקביל הן על תוכנית הנשק והן על ההעשרה. עבודה במקביל מקצרת זמנים במיוחד בהנחה שפיתוח הנשק קצר. יוזכר, כי במרבית אם לא בכל המדינות שפיתחו נשק גרעיני המסלול הקריטי, היה ייצור החומר הבקיע, ואילו מנגנון הנפץ פותח בזמן קצר יותר אך שוכלל במשך הזמן. מתוך המודיעין שפרסמה סבא"א ומתוך הארכיון הגרעיני שנתפס על-ידי המוסד הישראלי, ידוע, כי אירן עסקה בפיתוח מנגנון הנפץ עוד ב-2003 וכנראה גם לפני כן.
ההתקדמות האירנית בקבוצת הנשק מאז 2003. אם הקבוצה לא פעילה, כפי שמניחים רוב ארגוני המודיעין, יש לפתח רכיבים לא פשוטים של הפצצה, בהנחה סבירה שהנשק ישתמש בטכניקת האימפלוזיה: עיבוד האורניום וייצור הליבה, בניית מערכת ניפוץ מדויקת, התקנת מקור ניוטרונים, הכללה של כל הרכיבים וביצוע סדרת בדיקות וניסויים מורכבים. אך אם לאירנים קבוצת נשק חשאית והסתיים הפיתוח של מערכת הנשק, הרי שיש לאמוד את זמן הפריצה בחודשים בודדים עד לאינטגרציה הסופית.
שלוש הנחות ללוח הזמנים
כיצד ניתן להגיע לתוצאות כל כך שונות לגבי משך הזמן שיידרש לאירן על-מנת להגיע לפצצה? להמחשת השוני יודגמו שלושה סטים של הנחות – מחמירות, סבירות ומקלות. בכל שלושת התרחישים ההתייחסות היא לפצצה ראשונה כקו הגמר, בהנחה שאירן לא עומדת בסטנדרטים מערביים ואין תוכנית העשרה חשאית.
תרחיש ההנחות המחמירות: פיתוח הנשק נעשה במקביל להעשרה לרמה צבאית. רוב הרכיבים למערכת הנשק פותחו בחשאי ותוספת הזמן הנוספת הנדרשת לפיתוח הנשק הוא שלושה חודשים. בידי אירן לפחות 1,000 צנטריפוגות מתקדמות המאפשרות העשרה של הכמות הנדרשת לייצור ליבה אחת (SQ) במשך שלושה חודשים. במקרה זה ההערכה היא שאירן יכולה לפתח פצצה בארבעה-שישה חודשים מהחלטה.
תרחיש ההנחות הסבירות: פיתוח הנשק לא הושלם, אך נמצא במצב מתקדם וייקח כחצי שנה, ורק שלושה חודשים מהם במקביל, להשלמת ההעשרה. לאירן אין צנטריפוגות מתקדמות פעילות, ועד שאלו יופעלו והאחרות יותקנו, יחלפו שלושה חודשים. לכן זמן העשרה ל-SQ הוא חמישה חודשים. במקרה זה, המרחק של אירן מפצצה הוא שמונה חודשים עד שנה, נכון לסוף 2020.
תרחיש ההנחות המקלות: עקב הזהירות מעיסוק בנושא הנשק, תוספת הזמן הנדרשת לפיתוח הנשק היא שנה וחצי, היא מתבצעת לאחר השלמת ה-SQ (על-ידי צנטריפוגות מבצעיות מהדור הראשון בלבד) ולצורך זה נדרשת חצי שנה. במקרה זה, המרחק לפצצה הוא שנתיים. הערכה זו, שהיא קיצונית לקולה, מבוססת על קונספציה מודיעינית (חזקה יחסית אך מסוכנת) שאירן אכן לא עסקה בנושא הנשק מאז 2003.
הערכות אלו לא לוקחות בחשבון מהלכים פוליטיים כגון פרישה אירנית מהאמנה לאי-תפוצת נשק גרעיני (NPT), הדורשת שלושה חודשים מרגע ההצהרה ועד לפרישה בפועל. אך סביר שפרוצדורה זו לא תעניין את טהרן, אם תחליט לפרוץ לפצצה. ובנוסף, יוזכר שתמיד קיימת האופציה האירנית לייצר נשק גרעיני מסוג Gun Assembly, שאמנם דורש כמות גדולה של אורניום מועשר אבל הוא קל לפיתוח וייצור והפעלתו התקינה מובטחת במידה גדולה של ודאות. טיפוס זה של פצצה הוטל על-ידי ארצות הברית על הירושימה. נשק מטיפוס זה פותח ויוצר גם על-ידי דרום אפריקה.
ולסיכום, נותר לשאול האם יש הצדקה להנחה אופטימית, המתבססת על הערכה שהאירנים השעו במשך שנים כה רבות את העיסוק בנשק ובניסויים לקידום רכיבים בו – היבטים משמעותיים ביותר של פרויקט הגרעין. לכן מומלץ להסתמך על הנחות סבירות, המצביעות על תוספת של כשלושה חודשים מעבר לסיום העשרת האורניום וכשמונה חודשים עד מקסימום שנה מהחלטה לפרוץ לפצצה עד השלמת הפצצה הראשונה. מעבר לדיון זה, העשרה בפועל של אורניום בכמויות משמעותיות לרמה של 20% תחייב הערכה מחודשת כוללת של לוח הזמנים של פרויקט הנשק הגרעיני האירני.
|
