צד אחד של המטבע הוא שאלת הסמכות, סמכותו של מי גוברת - האם סמכותו של השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה; או הסמכות של היועמ"ש לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט. או במילים אחרות: למי יש אגו יותר נפוח. השר אמר את דברו, היועץ המשפטי לממשלה אמר את דברו, בית המשפט אולי יאמר את דברו, אך השאלה היא מדוע בשאלה כל-כך ברורה וטריוויאלית אנו נזקקים לכיפוף ידיים? מדוע שיקולי אגו גוברים על השכל הישר?
חיסון סגל רפואי בבתי החולים
בואו נביט על בתי החולים - תחילת מבצע החיסונים הייתה בבתי החולים, והעדיפות כמובן ניתנה לצוותים הרפואיים. איש לא שאל שאלות, איש לא ערער או הרהר, העדיפות הייתה ועודנה ברורה. אני חושב שגם "רופאים לזכויות אדם" לא ערערו, אני לפחות לא שמעתי על ערעור שכזה.
ומדוע תועדפו הצוותים הרפואיים? והתשובה היא פשוטה ויש לה שלושה מרכיבים:
1. כאשר המשאבים (חיסונים) מוגבלים חייבים לתעדף.
2. חולה אחד רואה ביום את חבריו לחדר, ואולי מבקר אחד או שניים, ואילו צוותי הרפואה עוברים ממיטה למיטה, ועלולים לשאת את הנגיף עימם מחולה לחולה.
3. במערכת הבריאות כמכלול, הסגל הרפואי ושרידותו, חשובים יותר משרידות החולים, כי רופאים מצילים חולים, וחולים לא מצילים רופאים. רופאים מטפלים בחולים וחולים לא מטפלים ברופאים.
עד כמה שקשה לדרג את שרידות הצוות הרפואי מול שרידותם של החולים, הרי שבמערכת עם משאבים מוגבלים, והחיסון, בתחילת הדרך היה משאב מאוד מוגבל. רק חמורים מטומטמים לא יתעדפו את אנשי הסגל עם כל הקושי בכך שהמחליטים הופכים לרגע קט לאלוהים, ומחליטים בחיי אדם.
מערכת החינוך
כאן לא הקפדנו מלכתחילה, הלקוחות של מערכת החינוך ממילא אינם בתור לחיסונים, אך ודאי כאשר התעוררנו, החלטנו לתעדף מורים צעירים על מבוגרים מהם שאינם מורים וזאת מאותה סיבה, שרידות המורים היא מפתח לחזרה של המשק לפעולה סדירה. ולכן, עד כמה שהדבר נשמע קשה, המורים עדיפים. לא הצדק עובד, אלא השכל הישר.
שרידות מבוגרים על פני ילדים
זוכרים שבעבר הרחוק היינו טסים במטוסים מפה לשם? זוכרים? פרה היסטוריה, זוכרים את ההנחיות של הדיילות בנוגע לנוסעים עם ילדים ומסכות החמצן? כן ההנחיות הן שהמבוגר ישים את מסכת החמצן קודם על פניו ורק אחר כך על הילד, וזאת בניגוד לנטייה הטבעית להציל בראש ובראשונה את חסר הישע, ומדוע? מדוע לא קמו ה"רופאים למען זכויות אדם" אשר גם נהגו לטוס בימי הביניים, ומחו על ההוראה האנטי דמוקרטית הזו?. הסיבה ברורה, כי בהיבט של הצלת חיים של מבוגר, ילדיו ושאר הטסים במטוס, שרידותו של המבוגר עדיפה, מבוגר ששרד יציל בסבירות גבוהה גם את ילדיו, ואילו ילדים שישרדו לא יוכלו לעזור איש לרעהו ודאי לא יעזרו למבוגרים, וללא המבוגר ה"אישי" שלהם ספק אם ישרדו את כל האירוע גם אם פעולת העטיה של מסכת החמצן על-ידי המבוגר "שלהם" תהיה פעולתו האחרונה בהכרה.
תמונת המצב בבתי הסוהר
בישראל, כ-20 אלף אסירים וכעשרת אלפים קצינים ואנשי שב"ס. אנשי הסגל הם מחוללי הדבקה הרבה יותר גדולים מהאסירים. הם באים במגע עם כל האסירים שבאגף/מתקן שלהם. הם גם עדיפים.
לחיסון על פני האסירים. עם כל הקושי שבאמירה הזו, כי על-מנת לקיים מערך תקין של כליאה, אנו זקוקים לאנשי הסגל יותר מאשר לאסירים. ואם יש מגבלת משאבים, הסוהרים עדיפים ללא כל ספק.
והמשאבים כיום לא ממש מוגבלים. הסיפור הוא כמה שעות, ימים ספורים, ומה שנותר זה רק אגו, ויכוחי אגו בלבד. האם התיעדוף המובן והמבורך של אנשי הסגל בבתי הסוהר הוא בסמכות או שלא בסמכות. האם יש פרשן בלעדי של החוק אם-לאו, ואם יש כזה האם הוא היועץ המשפטי לממשלה אם לאו.
בואו שים את האגו בצד, ונתעדף כמובן את הסוהרים בכל מתקן ומתקן.
כפי שכבר אמרנו, בשאלת החיסונים של האסירים יש היבט של סמכויות, כלומר של אגו, ויש גם היבט מאוד ברור של שכל ישר.
אז בואו נציע לכם שר נכבד ויועץ נכבד, שימו את האגו בצד. בואו נפעיל את מבצע החיסונים בבתי הסוהר. בכל בית סוהר שנתחיל בו יחוסנו תחילה אנשי הסגל, ואחריהם יחוסנו הזכאים מקרב האסירים וכך נעבור מבית סוהר אחד למשנהו, עד סיומה של הפארסה המגוחכת הזו.