תמיד היה קושי להגדיר מהו ימין ומהו שמאל או מרכז, ודומה שהחלוקה כיום היא רק בין תומכי בנימין נתניהו לבין מתנגדיו. בין שליטה מתמשכת של יחיד הנוטה לרודנות לבין החוששים מאובדן הדמוקרטיה. כל היוצרות והיצורים התהפכו. כחול-לבן והעבודה שהכריזו "רק לא ביבי" הצטרפו בשפל קול ורוח לממשלתו. רק עתה נראה שבני גנץ התעורר לחיים והדם החל לזרום בעורקיו, אלא שזה מאוחר מדי. קומתו הגבוהה כבר שָׁחַה עד עפר, אך ביבי נבהל.
בנימין ביבי נתניהו, שנהג ונוהג בגינוני מלכות או רודנות, בחינת "אני וְאַפְסִי עוד" מִתְיַיחֵס אל כל סובביו באדנות, כדי לכסות על פחדיו, הן ממשפטו, לאחר שלא הצליח עד כה לחמוק ממנו, הן מהאובדן הצפוי של כהונתו ודומני שגם חששו לִשְׁלוֹם הבית במשפחתו.
ביבי הצליח להתעלם מההפגנות ההמוניות נגדו, או להציג מצג שאינו חושש מפניהן, אך עתה ביבי חש לפתע כי כסאו מתחיל להתנדנד תחתיו. לפתע גנץ, שהלך שולל אחר הבטחות ביבי פקח לפתע את עיניו, ראה עד אנה התדרדר והבין שהרוטציה הייתה רק חלום שנגוז, החל לגלות עצמאות ומעט רוח לחימה, וסוף-סוף חשף מספר מומים של ביבי. ביבי, שטען בכזב כי רוב העם הצביע עבורו, מתחיל לחשוש. אפילו החרדים, אותם ריפד בשפע מכספי המדינה, כבר פתחו חָרָךְ דרכו הם פוזלים למנהיגות אחרת, לבל יִשָּׁאֲרוּ חלילה מחוץ לקואליציה חדשה, בלעדיהם.
השמאל המובס מתחיל לאסוף את שבריו ואולי חולדאי יהיה הדבק המלכד, או האבן השואבת אליה את רסיסי השמאל ונוטשי נפתלי בנט, ימינה, גנץ וכחול-לבן. השר אבי ניסנקורן כבר חָבַר אליו ואם יחברו אליו גם עופר שֶׁלַּח ואהוד ברק, אם זה יחליט לחזור לפוליטיקה. יוכלו לסכן את ביבי. גם תוצאות הבחירות בארה"ב אינן מעודדות וברור לו שאצל הנשיא ג'ו ביידן לא יזכה לתמיכה עיוורת ולהיענות לכל מָאַוָּיַו כפי שהיה אצל דונלד טראמפ.
גדעון סער פרש ואישיותו קוסמת לרבים, גם בתוך הליכוד, וכבר ח"כ הבכיר, השר לשעבר זאב אֶלְקִין, הצטרף לסער וברור שעוד אחרים בדרך. נפתלי בנט ואילת שקד התמודדו אומנם בנפרד מביבי אך הצהירו עד לאחרונה כי יתמכו בביבי לראשות הממשלה, והנה בנט מכריז כי יתמודד בעצמו לראשות הממשלה. אומנם סיכויי בנט להעפיל לשם אינם גדולים, אך תמיכתו תחסר מאוד לביבי, בעיקר אם בנט יצליח למשוך אליו את "הבית היהודי" או חלק ממנו.
מסתתר מאחורי הסינר
בהתקף הפרנויה שאחז בביבי לא בוש לפנות אל הקול הערבי - ציבור שביבי העליבו והחרימו עד עתה, ממש כטובע הנאחז בקש. עתה דרש וקיבל מתנועתו הכנועה שִׁרְיוּן שלושה מקומות ברשימת הליכוד לכנסת ודומה שאחרי כל הרעל שפיזר מול המיעוט הערבי סביר שישבץ מועמד ערבי ברשימה. ממש כאותו לוֹרֶנְס הנה צץ "נתניהו איש ערב". מיעוטים אחרים, כמו הדרוזים הנאמנים, כועסים עליו בשל חוק הלאום בנוסחו הנוכחי ודומה כי רבים במגזר לא יתנו שוב לליכוד את קולם.
נראה שביבי סומך פחות ופחות על חֶבֶר מרעיו שנתגלו באפסותם והמאיסו עצמם על הציבור, כולל שר האוצר ישראל כ"ץ "הורדוס", אך תֵּאָבוֹנָם רב והוא חושש מפניהם. רבים מהם לוטשים זה מִכְּבָר עין לְכִסְּאוֹ וממתינים למפלתו. הוא יודע שפגע קשות ברבים מהם, הפר את הבטחותיו להם, כמו לְניר בָּרְקַת, והתעמר בהם יתר על המידה ולמרות שהשביעם והחתימם על נאמנות כבר אינו בוטח בהם.
בחרדתו הרבה הוא חוזר ובודק אפשרות לבטל את ויתורו על החסינות. הוא גם מנסה להסתתר מאחורי סינרה הרחב של שרה נתניהו רעייתו, בטענו בבית המשפט כי היא ובנו נטלו ובקשו מתנות והטבות, כאילו כל שניתן לשרה ניתן לה בשל עיניה היפות ולא בשל מעמדה כאשתו, ושליטתה בו, והוא, ביבי, לא ראה, לא שמע, לא שתה ולא עישן. אכן מופת של גבריות. השיטה אינה חדשה, הרי כבר נטען בבלפור שמני נפתלי אב הבית לשעבר הוא שהזמין ארוחות פאר ואפילו שהוא והעובדים אכלו אותן.
לכן ביבי יוצא מכליו כדי לכסות על כשלונותיו בבלימת הקורונה ובקימום הכלכלה, בהתפארותו האין-סופית שהשיג אישית את החיסונים, הגם שכשל באי-הזמנתם מלכתחילה בזמן. כך גם ניפוח "הסכמי השלום" שהשיג עם מדינות שמעולם לא היו לישראל מלחמות עמן, כמו צ'אד, עֲדֶּן, האמירויות ומרוקו שֶׁמִּזֶּה שנים מקיימות יחסים ענפים עם ישראל. ביבי מאמין שלמרות כִּשְׁלוֹנוֹתָיו בכלכלה, בהביאו לאובדן פרנסה ועסקים למאות אלפי ישראלים, הם יצביעו עבורו בשל "הישגיו" המדיניים. דומה שגם הופעותיו הפתטיות בַּטֶּלֶוִיזְיָה השכם והערב, גם כשאין כל בשורה של ממש בפיו והוא מנצלן לתעמולת בחירות גסה, נובעות מהחרדה הממשית לכסאו.
משרתיו מעלים שוב את הרעיון הנלוז של החסינות הצרפתית הניתנת שם לנשיא, אך אינם מבינים שהדבר אפשרי רק במדינות בהן הכהונה מוגבלת רק לשתי קדנציות. אולם סמכו על יריב לוין, דוד אמסלם ומיקי זוהר שישפצו עבור המושיע את החוק הצרפתי ויהפכוהו לישראלי.
אבן שואבת
נפתלי בנט, שנטש כזכור את "הבית היהודי" חודש לפני הבחירות, תמך עד כה בביבי כראש ממשלה ועתה הכריז על עצמאות "ימינה" ועל ריצתו המופרכת לכס רה"מ. איילת שקד [זו מהבושם "פשיזם"] עדיין מְדַדָּה אחריו. שניהם מנסים לפתות את בני הציונות הדתית ואת "הבית היהודי" למודי האכזבות והלקח להסתופף שוב תחת כנפיהם ב"ימינה". האמנם הם מיחסים כסילות כזו וקוצר זכרון כזה לציונות הדתית?! אם יצטרפו לקואליציה בראשות סער ייצרו אפשרות ממשית להדחת ביבי.
מנהיג "תלם", משה בוגי יעלון, שדעותיו מתאימות לימין מתון, נפרד זה עתה מ"יש עתיד", אף שזו כבר איבדה רבים לטובת השמאל. השאלה היא עד מתי לא יבין שמקומו אינו לצד יאיר לפיד. איש מצוין זה אשר לחם על עקרונותיו ויתר בגללן על כס הרמטכ"ל ואח"כ על כס שר הביטחון, אם יחבור לסער או לימינה, יחזק אותן מאוד והססנותו מוזרה ואינה אופיינית לטבעו כלוחם ואיש עקרונות.
גדעון סער, כאמור, פרש בסערה מהליכוד. רבים וטובים תולים בו תקוות ורואים בו מועמד ראוי ומוכשר שעשוי להביס את ביבי ולהקים ממשלה סבירה יותר. השאלה היא כיצד יָשַׁב עד עתה תחת מנהיגותו של ביבי, למרות כל הביזויים וההכפשות שביבי וב"ב הנלבבים המטירו עליו, מנעו ממנו את כס השר לו היה ראוי ואפילו איזו ראשות וַעֲדָה בכנסת לא ניתנה לו למרות כל פעולותיו למען ביבי.
מפלגתו החדשה של סער עשויה לשמש אבן שואבת לכל חברי הליכוד הַיָּשָׁן, שפרשו מהליכוד באשר נקעה נפשם מביבי ושוחריו, וכן לכל הנמלטים עתה מהליכוד ומכחול-לבן, שדומה כי מה שנותר ממנה, פוזל שְׂמֹאלָה. גנץ עצמו, שאמר בראיון עיתונאי כי ניתן לקיים גם בירה פלשתינית בירושלים, תועה בסבך טעויותיו וספק אם ניתן לסווגו כ"ימין".
אפשר וכל הנוטים שמאלה יתקשו לאחד כוחות עם סער, איש הימין המובהק. ביבי יוכל להתנחם בתמיכתן של אורלי לוי-אבקסיס ואולי גם של ציפי לבני, שתי גברות המצטיינות בקפיצה מַרְשִׁימָה מִרְשִׁימָה לִרְשִׁימָה. דני יתום מקים מפלגת קשישים שלישית, אחרי שהראשונה בראשות רפי איתן התפרקה מיד, והשנייה בהולכת תא"ל. (מיל.) אפרים לפיד לא עברה את אחוז החסימה. מה יש ליתום להציע חוץ משנות קְשִׁישׁוּת רבות וארוכות? נראה שאפילו חאלד משעל לא ימליץ עליו...
מדיניות מהשרוול
רון חולדאי, במקום לקומם את "העבודה" שבוזי' הרצוג ועמיר פרץ הורידוה שְׁאוֹלָה, וכל שנותר בה הוא שפמו המיותם של פרץ שנטש את בעליו לפני הבחירות האחרונות ולא הצטרף עמו לממשלה. דומה שלחולדאי, שמנהיג את עיריית תל אביב יפו בהצלחה גדולה, יש סיכוי רב לאסוף רבים מרסיסי השמאל, שרידי מפא"י, מפ"ם ההיסטוריות, ונתחים ממרצ, לפיד וכחול-לבן. ניתן להאמין בו שלא יכהן תחת ביבי, שלא כמו שרי הביטחון האחרונים שאת שיתוף הפעולה שלהם קנה ביבי בכס שר הביטחון כמו אביגדור ליברמן, בנט וגנץ (קדמו להם אנשי "העבודה" משה דיין כשר חוץ בממשלת מנחם בגין ואהוד ברק, כשר ביטחון בממשלת אהוד אולמרט). אם ישכיל לצרף אליו את ניסנקורן שאולי כבר הצטרף אליו, ואת פרופ' זליכה ומועמדים נוספים מכח-עצמם דומה שיגביר את עוצמתו וסיכויו.
עוד רבים הכריזו ויכריזו על הקמת מפלגות, אם זה עפר שלח, ירון זליכה, עו"ד ברק כהן, או מיכאל בר-זוהר. כל אחד כזה ישלוף "עקרונות" ו"מדיניות" מהשרוול וכמעט תמיד ימצאו שוטים שיעניקו למפלגונות כאלו את קולותיהם אשר לא יתרמו דבר מעבר לפרסומת קצרת טווח לראשיהן, כי הן לא תעבורנה את אחוז החסימה ורק תגרענה קולות מהמפלגות "הרציניות", ככל שיש כאלו. כתבתי רציניות במרכאות כי רובן איבדו זה מכבר עקרונות ומדיניות וכל עיסוקן הוא בהשגת כסאות בכנסת, שלצידן הכנסה טובה והטבות רבות. כמו שגילה מיקי זוהר, מורה הדור: כֹּחַ, כסף וכבוד.
כך דומה ששוב אפסה הַתִּקְוָה להקמתן של 4-2 מפלגות גדולות שיוכלו לנווט את המדינה ביציבות וללא סחטנותן של מפלגות קטנות או חרדיות שהצליחו לתמרן עצמן להוות לשון המאזניים. יש עתיד של לפיד הפסידה את מקומה בין הגדולות, לאחר ששניים מהגנראלים פרשו ממנה ובעקבותיהם גם עפר שלח והאוזנר, כל "תלם" של בוגי ורבים אחרים. אביגדור ליברמן ממשיך לבודד עצמו ולא ברור אם ולמי יחבור. הסיכוי הוא שיתמוך בסער.
המפלגות החרדיות, כולל ש"ס, יש להניח שיצליחו לשמור על כוחן. מעבר להן דומה כי לבסוף ההתמודדות תהא בין הליכוד של ביבי (שמהפך פנימי בתוכו אינו צפוי כרגע), לבין מפלגותיהם של גדעון סער ורון חולדאי, ואולי גם ימינה. כמו תמיד בין בני עמנו לכל יהודי יש שתי דעות, אנו עם עיקש ופתלתול בו איש אינו מוותר על דעותיו וצמרת כל מפלגה היא דמוית המדוזה המיתולוגית רבת הראשים, כשכל ראש בה טוען לכתר. עתה נותר להמתין ולראות "מה יֵלֶד יום", הגם שיום תמיד "יוֹלֵד" לילה...
