באיוולתו המרושעת בז פעם יוסף דשגשווילי סטאלין לאפיפיור בהערה יהירה: "כמה דיוויזיות יש לרשותו"? והסתבך עם הכנסייה הקתולית. בנימין נתניהו לא יחזור על האמירה המטופשת הזאת בהקשר להצטרפותו של ד"ר בני בגין ל"תקווה החדשה" בראשות גדעון סער. הוא יודע היטב כי השאלה אינה כמה קולות מביא עימו בגין מהליכוד לרשימת הימין החדשה אלא מה משמעות הצעד הזה לסגירת מעגל במחנה שאביו התווה לו יעד לאומי-ליברלי. המשמעות אחת ויחידה: ביבי איבד סופית את זכותו לדבר בשם המורשת.
אילו הכיר מנחם בגין את ביבי היה מסתייג ממנו. יצחק שמיר הכיר את ביבי וסלד ממנו. אך לא רק בדרג ראשי הממשלה. מזיכרוני (ובוודאי עם פגמי שכחה) אני מעלה את שמות מי שכבר אינו שם ולא סבל אותו (לפי הא"ב), כולם אנשים ראויים, שמצויים בינינו:
מיכאל איתן, בני בגין, ציפי לבני, לימור לבנת, דוד לוי (אבל בתו ערקה וזיגזגה ונחתה בליכוד), רוני מילוא, דן מרידור, ראובן (רובי) ריבלין, מאיר שטרית, וכל אלה ששכחתי.
הם אינם מקשה אחת. למשל, שני אישי ציבור למופת כבגין ומרידור, שהלכו כברת דרך ארוכה ביחד, חולקים בדעותיהם בשורה של סוגיות מדיניות ולאומיות. אך כל אחד מהם הוא מבני האור של המחנה שתחת ביבי הלך והחשיך, ועתה מנהיגו הוא כבר אפילה מוחלטת.
לאלה יש להוסיף גם פעילים ראויים בהווה כזאב אלקין, שרן השכל, מיכל שיר ועוד "הפנקס פתוח והיד רושמת".
אנשים אלה הם בשר מבשרה של תנועת הליכוד (גם אביגדור ליברמן וההולכים עימו). הם הליכוד. הם מה שהליכוד צריך להיות. כאשר בני בגין הכריז היום כי יש צורך לחדול (מן הטירוף - ד.מ.) שהממשלה תוקפת את המוסדות הממלכתיים ומן ההסתה והשיסוע הוא ביסודו של דבר מי שקיבל את הלפיד שהדליק אביו כאשר קבע בגדולת נפש: "מלחמת אחים - לעולם לא". יש לי מחלוקת עם "תקווה חדשה". אך אין ספק כי הם חלופה הוגנת וסבירה להמשך שלטון הליכוד בלי ביבי.
