"דלדולה של הרוח באמריקה" - או בתרגום נכון יותר מן המקור - "הסתגרותה של החשיבה האמריקנית" - היה הכותר העברי לספרו של פרופ. אלאן בלום, ידידו הטוב של הסופר סול בלו - שהיה החלוץ בביקורת מנומקת ואינטלקטואלית על תופעת "התקינות הפוליטית" באוניברסיטאות בארה"ב. הספר הופיע לפני שלושים וחמש שנה ויצא לאור אצלנו ב-1989 (הוצ' "עם עובד")- אך מאז התופעה המגונה והמסוכנת חדרה גם לאוניברסיטאות ולעיתונות שלנו. תאוריה זאת שהצדיקה כל שקר חסר בסיס עובדתי בטענה שהאמת היא תמיד "יחסית" כביכול - ולכן מותר גם להטיף לאנטישמיות בכסות של "אנטי-ציונות" - היא המצדיקה היום את נעילת הטוויטר והפייסבוק בפני הנשיא טראמפ - כשהתוצאה היא שהמולטי-מיליונר מר צוקרברג השולט בבימות הרשתות החברתיות האלה - הוא קובע מה מותר ומה אסור בשידור.
מובן שמיד נמצאו גם אצלנו צדיקים גדולים בין העיתונאים שהסכימו שחופש הדיבור יוגבל, וכאילו מר צוקרברג צודק בהחלטתו לסתימת הפיות המחסלת את אפשרות הביטוי הפוליטי של 74 מיליון איש באמריקה שבחרו בטראמפ - ומותירה חופש זה רק לצד אחד במפה הפוליטית, זה המייצג (זמנית) את קבוצות המיעוט - שחורים ולטינו-אמריקנים ביחד עם קובעי-הטון של סגירות-החשיבה באקדמיה. ברור שלא טראמפ הוא הנושא האמיתי - אלא המאבק לשינוי פניה של אמריקה - ממעצמה בעלת מסורת דמוקרטית-ליברלית - לארץ נוספת שתתחבר מנטאלית ותרבותית לאמריקה הלטינית או לגרוע מכך. הרי כל כך ברור שאמריקה המסורתית נלחמת על נפשה ותרבותה נגד הזרמים החדשים הרוצים לשנותה מן השורש. למגמה זאת תהיה השפעה רעה מאוד על יחסי ארה"ב עם מדינתנו.
סוגיה זאת של משפט ותקשורת יכלה להישאר רק בעיה אמריקנית - אם כבר לא היינו שומעים אצלנו בעיתונות שלנו - דרישה לקיים טקס-וודו זה לסילוק חופש-העיתונות ולמתן ביטוי רק לעיתונות השמאלנית שלנו (כולל ראדיו וטלוויזיה). כך למשל, נחום ברנע בידיעות אחרונות מיום א', 10.1.12 (עמ' 6 ו-8) כותב מילים קשות נגד ראש-הממשלה שנבחר בשנתיים האחרונות שלש פעמים ברציפות לתפקידו, קורא לתגובות ברשתות החברתיות בשם "אלימות ברשת קיימת גם כאן, ולעיתים קרובות צינור הביוב יוצא ישר מבלפור", והמסקנה של החבר ברנע פשוטה בתכלית - שיש לאסור על ראש הממשלה להתבטא פומבית, או במילים שלו - "לעיתים קרובות צינור הביוב הזה יוצא ישר מבלפור. הגיע הזמן לשים לו סכר גם בישראל". דהיינו, הכתב הבכיר של עיתון נפוץ קורא למנוע מראש הממשלה את זכות הביטוי וחופש הדיבור שהוא, הכותב, נהנה מהם בשפע מזה עשרות שנים יום-יום. זאת אומנם דמוקרטיה אבל מה שהיה קרוי במשטרים הקומוניסטיים "דמוקרטיה עממית" - דהיינו, חופש-דיבור רק למי שדעותיו שמאלניות. לזאת ייקרא "דלדולה של הרוח בישראל" בפראפרזה לספרו של אלאן בלום.
רוב העורכים בתקשורת אצלנו - הכתובה או האלקטרונית - כלל לא התערבו כאשר במוצ"ש, 2.1.21 המפגינים מול ביתו של נתניהו הגיעו עם לפידים בוערים וכנראה ניסו לחדור לבית תוך גרימת שריפה. לאחר מסירת עובדה זאת בערוצי הטלוויזיה - חזרו עליה גם בתוכנית קלמן ליבסקינד ברדיו בבוקר 10.1.2021, ואף הודיעו על כך בחדשות שעה 9:00 בבוקר. אומנם מארגני ההפגנות הקבועות כנראה מכחישים זאת - אך אי-אפשר להכחיש מה שנראה לכל בטלוויזיה: שהיה מצור מלווה באש ולהבות בקרבה של מטרים ספורים מן הבית ברח' בלפור. זאת כנראה גם לדעת הבג"ץ נחשב להפגנה מותרת, אולם לכל בר-דעת ברור שזאת "הפגנה" אסורה. המשטרה כמובן חוששת להפסיק את ההפגנות המתמידות מצד קבוצת מיעוט אנרכיסטית-קנאית - משום המורא מפני בג"ץ המזדהה עם העתירות של "תנועה לאיכות השלטון" - המהווה ארגון פוליטי למהדרין - שהפגינה במוצ"ש האחרון (9.1.21) מול בית ראש הממשלה בקיסריה.
במהומה תקשורתית-משפטית זאת שהיא הבעיה העיקרית בסדרי השלטון בישראל נאלצנו לקרוא את עתה של נשיאת ביהמ"ש העליון בפגישתה אצל הנשיא ריבלין בשבוע שעבר - שם אמרה, כפי שפורסם, שהשיח הציבורי נגד ביהמ"ש העליון הוא "פופוליסטי" כהגדרתה. השימוש במילה "פופוליזם" הוא חדש יחסית ובמיליון אבן-שושן או במיליון הלועזי-עברי אינה נמצאת. המילה לקוחה מאנגלית ונאמרת תמיד לשלילה, כתואר לגנאי ובוז. הגדרת הטיעון המנומק נגד השתלטות הבג"ץ שעשה מעצמו ממשלת-על מבלי שהעם הריבון בחר את חבריו כ"פופוליזם" מהווה זלזול בעם וראוי לגינוי כשלעצמו. האם באמת שופטי ביהמ"ש העליון חושבים עצמם כמורמים מעם? עד כמה שידוע לי לא רבים מהם באים ממשפחה אריסטוקרטית או שהם אינטלקטואלים בעצמם וגם כתביהם אינם משתווים לאלה של השופטים הקלאסיים שלנו - חיים כהן, זילברג, לנדוי, אגרנט ויתקון, שהיו בעלי השכלה נרחבת מאוד ואנשי רוח אמיתיים. אז רצוי שגם הנשיאה תתייחס בענווה לביקורת על בית המשפט העליון, ותכיר גם במגבלות של חבריה לכס ותתרום בכך להעשרת הרוח בישראל - ולא לדלדולה.
