בשוק המציאות של אלוהים
ב-31 בינואר מציין העולם הנאור באמת את יום השואה. לקראת היום הזה הנה שירו של המשורר יעקב ברזילי, ניצול מחנה ברגן-בלזן, "בְּשׁוּק הַמְּצִיאוֹת שֶׁל אֱלֹהִים":
נָסַעְתִּי לְפּוֹלִין
לְבַקֵּר בְּשׁוּק הַמְּצִיאוֹת שֶׁל אֱלֹהִים.
פַּעַם הָיוּ נוֹסְעוֹת לְשָׁם רַכָּבוֹת.
עַכְשָׁו, מְסִלּוֹת רוֹעוֹת בָּאָחוּ.
גַּעְגּוּעַ שֶׁל אֲדָנִים
לִקְרוֹנוֹת בְּפֶנְסְיָה.
יָרַד גֶּשֶׁם,
פְּתוֹתֵי אֵפֶר נָחֲתוּ עַל עַפְעַפַּי,
וְרֵיחַ צְלִיַּת בָּשָׂר עָלָה בְּאַפִּי.
כְּבָר בַּדּוּכָן הָרִאשׁוֹן
קָנִיתִי לִי מִזְוָדָה חֲדָשָׁה.
הִיא נָשְׂאָה אֶת הַשֵּׁם: יַאנֶק גְרִינְבֶּרְג
הִתְפַּלֵּאתִי, מִזְוָדָה חֲדָשָׁה עִם שֵׁם?
אֲבָל רָאִיתִי שֶׁכָּל הַמִּזְוָדוֹת
נוֹשְׂאוֹת שֵׁם שֶׁל מִישֶׁהוּ.
תָּהִיתִי, אֵיךְ זֶה שֶׁהַשֵּׁם שֶׁלִּי
לֹא רָשׁוּם עַל שׁוּם מִזְוָדָה?
בַּדּוּכָן הַשֵּׁנִי נֶעֶרְמוּ
אֲלְפֵי זוּגוֹת מִשְׁקָפַיִם
בְּמֵיטָב הָעִצּוּב הַמּוֹדֶרְנִי,
הָיוּ חֲסֵרוֹת רַק, כַּמָּה
אֲלְפֵי זוּגוֹת עֵינַיִם
לְהִתְפַּעֵל מִמַּעֲשֵּׂה הַבְּרִיאָה.
לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם,
הִתְקַיְּמָה תְּצוּגָה שֶׁל
צַמּוֹת קְלוּעוֹת
בִּשְׁלַל צְבָעִים. //
רָאִיתִי זוּג מַחְלְפוֹת שֵׂעָר
שֶׁהָיוּ דּוֹמוֹת כִּשְׁתֵּי חַלּוֹת קְלוּעוֹת
לְצַמּוֹתֶיהָ שֶׁל בַּת-דּוֹדָתִי.
קָנִיתִי אוֹתָן לְמַזְכֶּרֶת,
מַמָּשׁ בִּמְחִיר מְצִיאָה. שָׂמַחְתִּי
שֶׁבְּשׁוּק הַמְּצִיאוֹת שֶׁל אֱלֹהִים,
כְּמוֹ בְּנִמְלֵי תְּעוּפָה,
כָּל הַסְּחוֹרוֹת פְּטוּרוֹת מִמֶּכֶס. //
פשיזם אמריקני
אחת העבודות הראשונות, שהגשתי בעת לימודיי בארצות-הברית הייתה על הצנזורה על העיתונות האמריקנית - זו שהממשל הפדרלי מטיל. המנחה חייך לנוכח הזר, שאינו מבין מימינו ומשמאלו, ואישר את הנושא. חקרתי את הנושא יותר מסמסטר, והגשתי את העבודה כעבור רק כחצי שנה, באישורו. "לא יכול להיות", אמר פרופ' נוריס דיוויס, המנחה הנהדר, שכיבד את החופש האקדמי ואת חופש הביטוי. "זו עבודת מחקר מעולה, אך אינך מבין את אמריקה. זה ביתם של האנשים החופשיים".
עבודתי הייתה לשיחת היום במסעדת המרצים, והוזמנתי להרצות עליה בפני סגל המחלקה, שכמובן שלל לחלוטין את מסקנות ממצאיי, אך התפעל מיכולתי לחקור. "אי אפשר לשלול את העובדה, שהייתה צנזורה דרקונית באמריקה, שלא הייתה לה סיבה ביטחונית", סיכם ראש המחלקה את המפגש.
כוכבי הצנזורה הדרקונית היו, במפתיע למשתתפים במפגש, הנשיאים וודרו וילסון ופרנקלין דילאנו רוזוולט, שלכאורה מסמנים חופש. בכוונה לבסס את נשיאותם עוד לפני מלחמות העולם, הפרו וילסון ורוזוולט בזדון את כל סעיפי החוקה, המבטיחים לאמריקנים חופש, והפעילו מיליציות אלימות לאכוף את רעיונותיהם. רוזוולט אף השליך בחשאי כחצי מיליון אמריקנים ממוצא יפני למחנות ריכוז (סליחה, הם נקראו, "מחנות העברה") במהלך מלחמת העולם השנייה, בתואנה, שהם מסכנים את ביטחון ארצות-הברית, ובתיהם ורכושם נבזזו (משום-מה אמריקנים ממוצא גרמני לא נעצרו אז); והורה לצנזורה למנוע את פרסום הדבר. משטר הטרור של רוזוולט, שרדף בחמת-זעם את אויביו הפוליטיים, החל עם עלותו לשלטון, ונתמך בפעילות אלימה של הבולשת הפדרלית FBI ושל תובעים מחוזיים; וכפי שכתב אחד החוקרים, רק עמדה מסתייגת של שר המשפטים שלו מנעה טרור ממשלתי בארצות-הברית.
השמאל הליברלי האמריקני נוטה מאוד לפשיזם, קבע ג'ונה גולדברג, וזה ניכר בהפעלה קשה של המערכות לאכיפת החוק, בתמיכה הפרה בוטה של החוקה, כדי לממש את רעיונותיו, ושל רדיפה מטורפת ואלימה אחר אויבים. שלושת הנשיאים הללו דאגו ליצור באמצעות סוכנויות הממשל חרדה בקרב האמריקנים, וניצלוה נגד אויביהם הפוליטיים. יתר על כן, בניגוד לחופש העיתונות, המובטח בחוקה, רדפו וילסון ורוזוולט עיתונים שלא תמכו בהם, הפעילו נגדם עיצומים, ועשו הכל כדי שיפשטו רגל.
בימי וילסון, בימי רוזולט ובימי הארי טרומן, יורשו, היו משפטים ידועים לשמצה נגד מתנגדי הממשל ונגד "אויבים מסוכנים", שזוהו בקלות בכל מקום. אומנם הכל מכירים את הסנאטור ג'וזף מקארתי, אך זו הייתה רוח ממשל רוזוולט, שאפשרה רדיפה אחר "אדומים" בארצות-הברית, כפי שהיה בימי ממשל וילסון ולאחריו (ראוי לציין, כי מקארתי צדק. מסמכים, שנחשפו מיד אחרי קריסת ברית-המועצות, אוששו הרבה מטענותיו: חלק מהקומוניסטים האמריקניים שיתפו פעולה עם הסובייטים בריגול נגד ארצות הברית. דרך אגב, בין השאר, נחשף במסמכים, כי גם בכירים בשמאל הישראלי סייעו לביון הסובייטי).
כשחייתי בארצות-הברית שוכנעתי, כמו רבים מעמיתיי, שהדמוקרטיה באמריקה חזקה ויציבה, ולמרות חריגות, אין סיכוי, שהממשל הפדרלי יפעל נגד זכויות האדם, או ינהיג מדיניות גזענית. ביטחוני התערער בימי אובמה, ונופץ בבחירות לנשיאות 2020. הגל הפרוגרסיווי, שהִכה קשות במפלגה הדמוקרטית הנו רנסנס של הפשיזם האמריקני, שפעפע תמיד בשולי המפלגה הדמוקרטית. בספרו המדהים "למי קראת פשיסט"? (סלע מאיר, 2019), מביא גולדברג תיאור מדכא של הפשיזם הזה. לדבריו, הקו הזה הניע מאז ומתמיד את הפרוגרסיווים, שהשתלטו בינתיים על המפלגה הדמוקרטית.
כלומר, צפויות לארצות-הברית שנים קשות של דיכוי חופש הביטוי, של גזענות, של דיכוי, של הסתה ושל הפרה בריש גלי של החוקה האמריקנית. באין פיקוח על הממשל, כיוון שהדמוקרטים שולטים בשני בתי הקונגרס, והעיתונות האמריקנית מזמן אינה "כלב השמירה על הדמוקרטיה" - יוכלו הפרוגרסיווים להתפרע בלי הגבלה, כפי שעשו טרם הבחירות, בעידוד ההתפרעויות של תנועת BLM האנטישמית של שחורים בארצות הברית ובצנזורה של פייסבוק, של גוגל, של טוויטר ושל אחרים על דברי מתנגדי ג'ו ביידן ועל תומכי דונלד טראמפ (כולל התנכלותם לחופש הביטוי של ישראלים, שאינם אוהדי הטרור הפלשתיני). אחרי הבחירות נכנסות לתלם השיטות הישנות של הפשיזם האמריקני, שנתמך על-ידי מילארדרים, סותם את הפה לקבוצות, שאינו אוהב, ושואף להפוך את המפלגה הדמוקרטית לדבר הלגיטימי היחיד בארצות-הברית. אכן, ארצם של החופשיים תהפוך במהרה לחוות החיות.
מאז ממשל ג'ורג' בוש הבן נמצאים הפרוגרסיווים האמריקניים במסע של דה-לגיטימציה למתנגדיהם. טראמפ הפתיע אותם כשזכה בבחירות לנשיאות בשנת 2016, אך נפגע על-ידי מסע אדיר של הסתה ושל דה-לגיטימציה, שהחל ממש עם היבחרו. למרות זאת, זכה בבחירות 2020 באמונם של יותר משבעים מיליוני אמריקניים.
כך, יכול הנשיא ג'ו ביידן לדבר על אחדות אמריקנית, אך ראשי הדמוקרטים עושים הכל כדי להפריד ולפלג, ולהחריף את הקיטוב, באמצעות שלוחיהם, התקשורת המתנוונת והרשתות החברתיות האמריקניות. אני חושש, שזה יוביל לאלימות גדולה ברחוב האמריקני, שכמובן, יתלווה אליה ניחוח אנטישמי עמוק, כפי שהיה בהתפרעויות של BLM ושל אנטיפה לפני הבחירות לנשיאות. בנוסף, התחיל מסע הנקמה במתנגדי ביידן, והם מפוטרים מעבודתיהם רק בגלל שניצלו את זכותם החוקתית לחופש ביטוי ולחופש התארגנות. וזה, כאמור, אינו חדש. זה אתרע גם בימי וילסון ובימי רוזוולט.
וכפי שנהג ראש הממשלה לוי אשכול להגיד, כשאמריקה מצוננת, אנחנו חוטפים דלקת ריאות. השמאל הישראלי והעיתונות, שרתומה לעגלתו, מתגעגעים לשלטון מפא"י, שבו הפעיל השלטון אלימות בלתי מרוסנת נגד מתנגדי השלטון ודיכא את חופש הביטוי, את חופש העיתונות ואת חופש התעסוקה. ה"הדמוקרטור הקטן", כינה המשורר יונתן רטוש את ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שכמעט שום דבר, פרט לחבריו להנהגה, שמאסו בו, לא עצר אותו, ובאישורו פעל השב"כ נגד מתנגדיו הפוליטיים בתואנות שונות.
גם כעת יש בארצנו חופש עיתונות וחופש ביטוי די מוגבלים, והממסד העיתונאי נלחם כאריה נגד כל לבלוב של אמצעי תקשורת ימני (עיינו, לדוגמה, בערכים ערוץ 7, ישראל היום וערוץ 20). אזרחי ישראל נחשפים ל"לוחמה פסיכולוגית", שמנהלת התקשורת הישראלית נגדם, קובע חנן עמיאור בספרו החדש, "הסדנה להנדסת תודעה" (הוצאת סלע מאיר, 2020).
זו מלחמת המאסף של העלית הישנה, שהבינה מזמן, שאין לה סיכוי לחזור לשלטון. הם מדברים באדנות בשם הדמוקרטיה, אך חולקים על זכות הרוב (ה"המון", בלשון הביבים שלהם) להכריע, שאינם רצויים בשלטון. והעם, הצבעתו מדגימה היטב, שאינו רוצה בפקידים בשירות המדינה, שחותרים נגד יכולת הממשלה למשול, ובשופטי בית המשפט העליון, שלמרות שלא נבחרו על-ידי העם, אלא בקומבינות בוועדה למינוי שופטים, רוצים לשלוט במדינת ישראל.
פצע מדמם
שלט נורא הוצב בכניסה ליישוב בת-עין בגוש-עציון, והוא קורא למשטרה לא להעז להיכנס ליישוב, כיוון שאנשיה הרגו את אהוביה סנדק, אחד מבני היישוב. נדמה לי, שלא הוצב מעולם שלט כזה בחוצותינו. בפועל, נמנעת המשטרה מלהיכנס להרבה מקומות, המגלים עוינות כלפיה. שוטרינו אמיצים מאוד אך ורק נגד חלשים.
הם משתלחים במפגינים, התובעים יותר מחודש ימים לבדוק את המקרה, שניידת של ימ"ר מחוז ש"י נגחה מכונית במהלך מרדף, וגרמה למות אהוביה סנדק. קראתי, שבתגובה להריגת בדואי בידי שוטרים בפינוי המאחז הבלתי-חוקי אום אלחיראן, מסרה המשטרה: "כבכל אירוע מבצעי המסתיים באובדן חיי אדם, המקרה [אום אלחיראן] תוחקר באופן יסודי ללמידה ולהפקת לקחים", וצחקתי מאוד. הגוף החולה מאוד בשייח-ג'ראח אינו מסוגל לשום דבר ממה שהוא מתיימר לעשות בהודעותיו.
עבודת הטיוח באום אלחיראן מתגמדת לעומת מה שנעשה בחודש האחרון, בחסות המחלקה לחקירות שוטרים והפרקליטות, בעניינו של אהוביה סנדק. כל מי שטוען נגד רפיון-ידה של המשטרה עומד נפעם אל מול היצירתיות בפעילותה הנמרצת להסתרת האמת ולדיכוי ההפגנות נגדה. ההפגנות יימשכו, כנראה, למרות אלימות המשטרה נגדן, כיוון שהפצע מדמם, והעובדה, ששוטרים נגחו מכונית בכוונה תחילה מסכנת כל אחד מאתנו, ולא רק את מי שהמשטרה סימנה כאויב, וסבורה בסיכלותה, שהוא חלש.
תיבת פנדורה
החנינה, שהעניק הנשיא דונלד טראמפ לאביאם סלע, סגרה, לכאורה, מעגל, אך הותירה את פרשת יונתן פולארד פתוחה. זו תיבת פנדורה, שרבים בישראל יש אינטרס, שלא תיפתח לעולם - או, לפחות, בחייהם.
יונתן פולארד שילם בחופש האישי שלו ובבריאותו על מערכת משובשת לקבלת החלטות, שהביאה להפעלתו. רפי איתן, ראש הלשכה לקשרי מידע (לק"ם), שאישר את הפעלתו, אינו עוד עמנו, וגם בחייו לא דיבר על הנושא. רבים בישראל קיוו, שפולארד לא ישוחרר מכלאו; וכששוחרר - שלא יתירו לו האמריקנים לעלות ארצה.
בינתיים שומר פולארד על שתיקתו. הוא ואביאם סלע צריכים להודות מאוד לראש הממשלה בנימין נתניהו, שפעל למענם, ולנשיא טראמפ, שהיה לו אומץ לגעת בתפוח הלוהט. אם יחליט פולארד לדבר, ולשאול שאלות, כפי שעשה מכלאו, ירעדו אמות הסִפּים אצלנו. גם סלע אינו מדבר על הפרשה. האם זה מצב זמני?!
