בשבוע שעבר - ב-ד' בשבט, מלאו 37 שנה למותו של אחד מקדושי דורנו האחרונים: הרב ישראל אבו חצירה, שנולד בראש השנה של שנת תר"ן (1889) במרוקו הרחוקה. הוא היה יותר ידוע בכינויו "הבבא סאלי". לרבים הוא זכור וידוע כמחולל נפלאות וניסים אבל הוא היה קודם כל תלמיד חכם, ולימים מקובל גדול. "הבבא סאלי" נולד למשפחה קדושה בשם משפחת אבו חצירה שמקורה דווקא מסוריה, ושתלמיד חכם שנסע לטורקיה, כשליח מצווה מארץ ישראל, היה הראשון שפרסם את ניסי המשפחה, כשהגיע רכוב על מחצלת לנמל איסטנבול - בירת טורקיה. זקנו הגדול של "הבבא סאלי" היה הגאון הרב יעקב אבוחצירה - בעל "האביר יעקב", שעל קברו בדנמהור שבמצרים נעצר המצביא הנאצי רומל ונכשל להמשיך בדרכו לכיבושה של ארץ ישראל מידי הבריטים.
הרבה אבות תמיד נמצאים להצלחות וכך גם בעניין "הבבא סאלי", הרי שלא מעט חוגים חרדים, דתיים לאומיים ופוליטיקאים שונים מנסים להתהדר בהיותם קרובים אליו, ולכול אחד מהם כמובן יש את הסיפור, או לחלופין, את ה"בלוף" שלו. "הבבא סאלי" היה אדם קדוש ומקרב. הוא לא דחה איש מסביבתו הקרובה. הוא קיבל את כולם כשווים - כמובן ללא תשלום. ביתו היה פתוח לכול והוא הרבה בסעודות מצווה ובסעודות חינם לעניים ולנצרכים. 95 שנותיו היו עמודי תורה, עבודת ה' וחסד. אבל כמו לכול גדול בישראל כך גם לו היה קו השקפתי משלו, שרבים לאחר מותו, מנסים לטשטש אותו ולרכב על בדותות שהמציאו לשם פוליטיקה בלבד.
ביקוריו בארץ ישראל
ארבעה פעמים הגיע הצדיק ממרוקו לארץ הקודש ורק לאחר הפעם הרביעיות הוא השתקע בה. בפעם הראשונה זה אירע בשנת 1922, והוא בן 33 בסה"כ. לאחר שנים ששימש ראש ישיבה במרוקו הוא עלה להתבשם מאווירתה של ארץ ישראל ונחת ישר בישיבת המקובלים "בית אל" בירושלים. מפגשו הגדול דאז היה עם הרב שלמה אליעזר אלפנדרי - "הסבא קדישא". באותם ימים כבר עבר ה"סבא קדישא" את שנתו המאה. ה"סבא קדישא" אלפנדרי, שמוצאו מיהדות טורקיה, היה מגדולי התורה של כמה דורות, והיה ידוע כקנאי לדבר ה' ולוחם בהסכלה ובחילוניות. באותם ימים הוא התנגד אפילו להקמת "אגודת ישראל" וראה בה סרח עודף מפלגתי בדיוק כמו "המזרחי" והציונות החילונית.
מי שהיה האיש שאיתו עמד הרב אלפנדרי בקשר מכתבים והשקפות נגד שלושת הארגונים הללו היה האדמו"ר ממונקאש - בעל "המנחת אליעזר". גם "העדה החרדית", שהוקמה אז בארץ ישראל נגד בוא הציונות ונגד "המזרחי", הייתה פחות רדיקלית ממנו. ה"סבא קדישא" אלפנדרי נפגש עם "הבבא סאלי" והתרשם ממנו חזק, כולל מהשקפותיו דאז של "הבבא סאלי" בעניין המלחמה בכפירה ועד המשך שליטת התורה על עמך ישראל. ה"סבא קדישא" אלפנדרי ביטא זאת לאחר הפגישה הזו. אבל זמן לא רב אח"כ נקרא "הבבא סאלי" חזרה למרוקו על-ידי רבו. יהדות מרוקו הייתה זקוקה לו על קרקע חדירת "אליאנס" החילונית למרוקו באמתלא הידועה של "השכלת היהודים בהשכלה כללית". בחוזרו למרוקו הוא חיזק את היהדות במיוחד בכפרים ובעיירות הקטנות של מחוז תפיללת ובשאר המקומות שחסר היה להם רועה רוחני והבנת התורה.
במסגרת הזו הוא לחם להידור המצוות וכך למשל זכה לנס עצום - מעל גדר הטבע, בעניין ירידת הגשמים. באחת העיירות במדבר סהרה - בדרום מרוקו, נבנה על ידו מקווה, שחנוכתו כוונה למועד מסוים לאחר שבאופן טבעי ירדו שם גשמים, מהגשמים המועטים שהאזור יודע מדי שנה בשנה. משהתמלאו בורות האוצרות של המקווה במים גילה "הבבא סאלי" כי הוראותיו להידורי המקווה לא קוימו כפי שביקש. או - אז הוא הורה לבנותו מחדש עם הידוריו, ובין השאר להרוס את אוצרותיו ולבנותם מחדש, דבר שהיה כרוך בשפיכת מימיהם. העסקנים והרבנים טענו שדבר כזה ירוקן את המקווה החדש שיבנה ממים ורק לאחר תקופה ארוכה ירד שוב גשם כדי שיתמלאו שוב האוצרות החדשים שלו, ומי יודע כמה נשים לא תטבולנה עקב כך.
"הבבא סאלי" היה נחוש לעניין ההידורים והתעקש לעמוד על בקשתו בטענה כי מי שחפץ בהידורים בקיום מצוות הטהרה יזכה בגשמי ניסים. הרבנים והעסקנים חרקו שיניים אך מוראה של משפחת אבוחצירה עמד ל"בבא סאלי" והמקווה הישן נהרס. והנה, ביום שלאחר סיום בנייתו של המקווה החדש ניתכו גשמים על טבעיים במדבר הצחיח של סהרה, שמאז ומעולם לא היו כאלה וספק אם יחזרו להיות כאלה, ואוצרות המקווה התמלאו במים, אף יותר מאשר בפעם הראשונה. באותם ימים כבר החלה מלחמתו בשליחי "אליאנס" והוא סיכל בכול העיירות והכפרים באזורו את כניסתם. באחת העיירות ניצלו את נסיעתו לכמה ימים מהאזור ואז פתחו שם ביה"ס של "אליאנס". משחזר "הבבא סאלי" לאזור נודע לו הדבר והוא התריע לפני מנהל ביה"ס לצאת משם אך הלה סירב.
לאחר מספר התראות הודיע "הבבא סאלי" על חרם כלפי האיש ותוך כמה ימים פקדו את האיש צרות ואסונות משפחתיים. עבורו זה היה סימן מספיק לברוח מהעיירה ולסגור את ביה"ס שהקים עבור רשת "אליאנס". בשנת 1933 שוב ביקר "הבבא סאלי" בארץ ישראל וחזר ללמוד בישיבת המקובלים "בית אל". אך גם הפעם הוא חזר למרוקו, לאחר זמן קצר, לאחר ששוב ביקשו רבו ממרוקו לעשות זאת. בשנת 1951 עלה "הבבא סאלי" שוב לארץ ישראל - והפעם לאחר הקמת מדינת ישראל ותחילתן של העליות ממרוקו לארץ הקודש. אבל גם הפעם הוא לא נותר יותר מדי זמן ולאחר מעט יותר משנתיים הוא עזב את המדינה. שתי סיבות עיקריות גרמו לו לכך. האחת הייתה ראות עיניו על מצבם הרוחני בעיקר, אך גם הגשמי, של בני עדתו ממרוקו בפרט אך גם משאר עדות ישראל. עקירת היהדות על-ידי מפא"י ההיסטורית לצד השמד הרוחני שניהלו אנשי מפ"ם בקיבוצים, הותירו את האיש הקדוש הזה בדכדוכו.
הוא ראה מולו מדינה שהפכה את העליות הראשונות של בני עדתו ממרוקו לריקות מתוכן רוחני ומרווחה כלכלית, לאחר שבמרוקו שגשגו אותן משפחות מבחינה כלכלית ורוחנית. הסיבה השנייה נגעה דווקא לרצון לא מעט מבני עדתו, ומבני עדות המזרח האחרים, לרוממו ולתת בידיו שררה. בספטמבר 1953 הלך לעולמו הרב בן ציון חי עוזיאל - "הרב הראשי הספרדי" של הממסד הציוני. רבים מרבני עדות המזרח ומעסקניו, פנו אליו בתמימות שיקח על עצמו את התפקיד שהתפנה עם מותו של הרב עוזיאל. "הבבא סאלי" הבין שרוב רבני ועסקני עדות המזרח דאז שבויים בתוך הממסד החילוני של יוצאי אירופה האנטי דתיים והם אינם מבינים מה ילד יום. מנגד הוא גם הבין בהסברת העניין הוא רק ירחיק את עצמו מהם, מתוך היותם חלק מהחלום של "הגאולה החדשה". "הבבא סאלי" נזכר בפגישתו ההיסטורית עם "הסבא קדישא" אלפנדרי - בשנת 1922, לאחר שכבר קמה "הרבנות הראשית לישראל".
באותה פגישה הוא הבטיח ל"סבא קדישא" כי לעולם לא ייקח חלק בממסד "הרבני" החדש שיזם חיים ויצמן מטעם התנועה הציונית. "הסבא קדישא" טען בפני "הבבא סאלי" כי תפקיד "הראשון לציון" הספרדי לעולם לא יחזור להיות כבעבר - כל עוד הציונים שולטים בישוב היהודי בארץ ישראל, ובוודאי שלא יהיה כפי שהוא היה בימי הטורקים, כאשר בני עדות המזרח והספרדים בחרו בעצמם את "הראשון לציון" דרך נציגי בתי הכנסת, שהיו כולם שומרי שבת למהדרין, לעומת השיטה החדשה של הציונים, ש"הראשון לציון" הספרדי יבחר גם על-ידי מחללי שבת, ואפילו על-ידי אנטי דתיים, שיכפפו את הנבחר לרעיונותיהם האנטי דתיים. בפרק הזמן שהוא שהה בישראל הוא רק נוכח בצדקת הנבואה המרה של ה"סבא קדישא", על המצב הרוחני בארץ הקודש, אם תוקם המדינה.
במהלך שהותו הוא גם נפגש גם עם חכמי החרדים האשכנזים - ובראשם ה"חזון אי"ש" מבני ברק, והבין כי הללו מתנגדים אף הם ל"רבנות הראשית לישראל" כהנהגה רבנית. המוצא של "הבבא סאלי" היה לעזוב שוב את הארץ ולברוח מההצעה שהוצעה לו. "הבבא סאלי" יצא לצרפת אך בצרפת הוא גילה שגם שם עדתו, לצד יוצאי טוניסיה ואלג'יריה, מתדרדרים רוחנית, אם כי לאו-דווקא כלכלית. משם הוא נדד לטוניסיה וחזר למרוקו. בשנת 1964 חזר "הבבא סאלי" לארץ הקודש בפעם הרביעית, והפעם לאחר שרוב יהדות מרוקו עזבה לארץ ישראל ולאחר שתפקיד "הרב הספרדי הראשי" ניתן כבר לרב יצחק ניסים. המקום שבו נחת בתחילה הייתה העיירה יבנה, בקרבת חתנו.
מיבנה לנתיבות דרך אשקלון
לא לאורך זמן חי "הבבא סאלי" ביבנה. המקרה שגרם לו לעזוב את העיירה התרחש לאחר שבביתו ביקר ראש כולל מחוגי הליטאים החרדים, שהיו אז הגרעין התורתי היחיד בעיירה. ראש הכולל, שהתחנך בחינוך הליטאי על שנאת החסידות, לא ידע לעומק מיהו הקדוש העומד בפניו ומהן השקפותיו. אותו ראש כולל שוחח בדברי תורה וארגון עם "הבבא סאלי" עד שסיים את דבריו בדברי לעג על הבעל שם טוב ועל החסידות. "הבבא סאלי" עשה עצמו לא מגיב אך כשהאברך הלה עזב את ביתו הוא מיד קרא לגבאו וביקש ממנו לארוז מיד את הציוד ולעזוב את העיירה, בטענה כי "במקום שמדברים דיבורים כאלה נגד קדושי ישראל מסוכן לשהות אפילו רגע נוסף". למחרת עזב "הבבא סאלי" את יבנה לכיוון העיר אשקלון, ששם הייתה קהילה גדולה של יוצאי מרוקו.
ההשקפה החסידית
לא לחינם היה "הבבא סאלי" חדור כעס וחלחלה על גברי ראש הכולל. עוד במרוקו עמדה משפחת אבו חצירה בקשר עם אדמו"רי החסידים של מזרח אירופה. משפחת אבוחצירה נקטה שנים רבות, קו פרו חסידי והייתה ממעריצי הבעל שם טוב ותלמידיו, כאשר הציבור שלהם, בהרי האטלס ובמדבר סהרה, היה ציבור עממי בדומה לציבור העממי של ראשי החסידות בכפרי רוסיה, פולין ושאר מזרח אירופה. משנפגש "הבבא סאלי" עם ה"חזון אי"ש" הוא שאלו האם הוא המשתייך לחסידים או לאלה שמתנגדים לחסידות. "החזון אי"ש" ענה לו שאמנם הוא משתייך לליטאים, ששנים רבות לחמו בחסידות. "הבבא סאלי" השיב לו כי הוא ומשפחתו הינם שייכים ללומדי הלקח והיהדות של החסידות והבעל שם טוב הקדוש. באשקלון התגורר "הבבא סאלי" תקופה מאוד מאוד קצרה ולאחר קצת יותר מחודש הוא עקר לנתיבות - בשנת 1970.
הסיבה לעקירתו לנתיבות הייתה משום חששו ההלכתי כי אשקלון איננה חלק מארץ ישראל, על-פי הגמרא וההלכה. בשנת 1965 נפגש "הבבא סאלי" עם גאב"ד "העדה החרדית הספרדית" - עם חכם יעקב מוצפי. בעקבות שיחתו עם חכם יעקב מוצפי הוציא "הבבא סאלי"- ב-א' אדר א' תשכ"ה, מודעה בשמו על צירוף התנגדותו לכתב ההתנגדות של רבני "העדה החרדית הספרית" להצביע בבחירות לפרלמנט הישראלי ובבחירות המוניציפליות בישראל וסיים במשפט כי "אסור להשתתף בבחירות של השלטון, אשר זה נגד תורתנו הקדושה". עדות על דעתו של "הבבא סאלי" נגד ההצבעה בבחירות כלשהן בישראל הביאו גם חתנו הרב יהודה יהודיוף ומשמשו, הרב אליהו אלפסי.
אחד האברכים ששהה בביתו של "הבבא סאלי" באחד מימי הבחירות לפרלמנט הישראלי העיד לימים כי "הבבא סאלי" סגר את מנעול ביתו בפניו ואמר לו "כפי שאני לא יוצא להצביע היום כך גם אתה לא יוצא לשם". בנו של "הבבא סאלי" - רבי מאיר אבוחצירה, טען לא פעם כי "דעתנו היא כדעת האדמו"ר מסאטמר - שאסור להשתתף בבחירות כלשהן, במדינת ישראל". לצד אהדתו של "הבבא סאלי" לאדמו"ר מסאטמר - הגאון רבי יואל טיטלבאום זצקו"ל, הרי שהוא גם רחש אהדה לאדמו"ר האחרון והמנוח של חב"ד, בשל פעילות לקירוב הרחוקים של האחרון. לימים ניסו גם "אגודת ישראל" וגם ש"ס לגנוב את דעת הקהל הדתית והחרדית ולטעון כי "הבבא סאלי" תמך בהן.
השקרים הגסים
הראשונים בגניבת הדעת היו אנשי "אגודת ישראל", בבחירות 1981. הקמתה של תנועת תמ"י ( שהתפלגה מהמפד"ל), שבראשה עמד אחיינו של "הבבא סאלי, השר לשעבר אהרון אהבו חצירה, הביאה את "אגודת ישראל" להוציא מודעה על תמיכתו של "הבבא סאלי" בבחירות 1981 ב"אגודת ישראל". למעשה המודעה הזו הייתה זיוף שבתחתיתה הודבקה חתימתו של "הבבא סאלי", שנלקחה ממודעה אחרת, בה חתם "הבבא סאלי" על הצטרפותו בתמיכה תורתית למבצעי תורה בעבר. הדבר נודע ל"בבא סאלי" וציער אותו מאוד אך הוא ביקש לא להגיב בשמו כדי "למנוע חילול השם בפני הציבור החילוני וממסדו בישראל". משנות התשעים של המאה העשרים ואילך החלה ש"ס, על-ידי אריה דרעי ואלי ישי, לטעון כי "הבבא סאלי" הביע את תמיכתו בה מאז הקמתה, בבחירות הראשונות שבהן השתתפה לפרלמנט הישראלי.
בסיפור של טענת ש"ס ההונאה בולטת הרבה יותר מאשר בפרשת "אגודת ישראל". "הבבא סאלי" נפטר ב-8 לינואר 1984 (ד' שבט תשמ"ד) בעוד שש"ס - כמפלגה ארצית שהתמודד ה לבחירות 1984 הוקמה פחות משלושה חודשים לפני בחירות 1984, שהתקיימו ב-23 ליולי 1984. דהיינו "הבבא סאלי" ניפטר יותר משלושה חודשים לפני הקמת ש"ס הארצית... יתרה מכך, האיש שנתן את האות והלגיטימציה להקמת ש"ס ולהצבעת הליטאים החרדים למפלגה זו בבחירות 1984 היה הרב מנחם מן שך, רבה של היהדות הליטאית בישראל ובעולם, ומי שנלחם בחסידות חב"ד בכול כוחו. מנגד, "הבבא סאלי" היה, כאמור, בעל אוריינטציה חסידית ואף אהד את האדמו"ר מחב"ד. גם אילו "הבבא סאלי" היה חי בזמן הקמת ש"ס הוא לא היה מורה להצביע עבורה - ואולי אף יוצא נגדה. בבחירות הקרובות לפרלמנט הישראלי כנראה ששוב תצא ש"ס בשקר הגס הזה - על תמיכתו של "הבבא סאלי" בהקמתה, לאחר שכבר נח על משכבו בעולם האמת...
יהיהי זכרו ברוך ותהי נשמתו צרורה בצור החיים.
