בין השנים 1939 ל-1945 פקדה את העם היהודי שואה. למרבה הכאב והצער, השירה העברית ברחה ממתן ביטוי שירי הולם לתופעה האימתנית והמצמררת של השמדת ששה מיליון מבני עמנו. את החלל המכאיב בשירה העברית מילא בעוצמה ראויה לכל הערכה המשורר אורי צבי גרינברג.
בקוראי את "רחובות הנהר", אני פוגש ספר ייחודי בארון הספרים היהודי. אני פוגש את ספר הקינה רבת העוצמה על האסון הכבד שפקד את עמי,
אני פוגש את שירת המשורר שאינו מוכן לעבור לסדר היום ואינו מוכן לסלוח למי שמנופי תבל ביקש להעלים את הנוף היפה של בית ישראל סבא, ביקש להעלים מנופי אירופה את הנוף היפה של עולם הערכים היהודי. אני מצר על כך, שהשיר "שִׁיר מֵעֵבֶר לְנוֹף אֶבְלֵנוּ" בעמוד קנ"ה ב"רחובות הנהר" כבר אינו כלול בתוכנית הלימודים לספרות עברית.
אני, שלא מקובלת עלי גישת אורי צבי גרינברג, שבעולמנו קיימים
"שְׁנֵי מִינֵי אָדָם בָּעוֹלָם: נִימוֹלִים וַעֲרֵלִים", מתרעם על כך, כשאני הייתי מורה הייתה לי הזכות הגדולה ללמד את השיר "שִׁיר מֵעֵבֶר לַנּוֹף אֶבְלֵנוּ", והיום השיר הזה אינו כלול בתוכנית הלימודים. שיר המביע מחאה על שמנופיה היפים של אירופה בקשו לגדוע באכזריות את נופי היופי, שמתוכם מזדקרות עוצמות ערכיו ומוסריותו של העולם היהודי.
כשאני פותח את עמוד פ"ג בספר "רְחוֹבוֹת הַנָּהָר", אני חוזר לשיר אהוב עלי, המתייחס לזיכרון של המשורר א.צ. גרינברג מימים רחוקים של זֶּמֶר למוצאי שבת בבית ילדותו, כשאמו מכנסת את כל ילדיה ובלווית קולותיהם מזמרת בשפה חלקה נעימה לו לאוזן ושובה את לבו בקול שירתה.
המשורר מתרפק על שירה שחלקה אידישאית וחלקה עברית בנוסח המיוחד של אמו - "אָמַר אֲדוֹשֶׁם לְיַעֲקֹב - יָא טָאטֵע יָא אָל תִירָא עַבְדִי יַעֲקֹב - נִין פָָּאסָעד נִין..". זה המשורר המציג עצמו "רַחֲמַי הוֹמִים וְגוּפִי נָמוֹג..." בעמ' שכ"ד. על בסיס זיכרון ילדות אנחנו זוכים לשיר הנפלא של אורי צבי גרינברג "זֶמֶר מִן הַבַּיִת".
"יֶלֶד הָיִיתִי וּבְגוּפִי כְּגוּף הַצִפּוֹֹר
וְגַם כִּבְמִתַּחַת נִימִים בַּחֲטִיבַת כִנּוֹר,
רָן זֶמֶר אִמִּי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת לֵילִי מוֹר,
וְחַם בָּעֵינַיִם וְחַם בָּאָזְנַיִם, חֹם קַן...
כְּצִפּוֹר מְרַנֶּנֶת רִנַּנְתִיו מִנִי לֵב לַגָּרוֹן......
יֶלֶד הָיִיתִי וְהַזֶּמֶר הַזֶּה בַּחֲלִילוֹ
סְגֻלָּה נֶגֶד פַּחַד מַרְאֶה...
עֶלֶם הָיִיתִי קָרוּא אֶל צְבָא הַנֵּכָר
לַמִּלְחָמָה פְרָנְץ יוֹזֶף, קֵיסָר אוֹיְסְטריך
שֶׁהָיָה מִתְחַמֵּק מִכֵּס מֶלֶך בִּשְׁעוֹת חֲשֵׁכָה
לְהָסֵב בְּפֻנְדָּק פְּשׁוּטֵי עַם וּנְשֵׁיהֶם עַל שֵׁכָר....
בְעוֹלָם שַׁלְהֵי קַיִץ...
הִנִּיחָה אִמִּי אֶת יָדָהּ עַל שִׁכְמִי בְּרַעֲדָה
כַּאֲשֶׁר אֵין שׁוּם אִשָּה אֲהוּבָה מַנִּיחָה כַּף יָדָהּ."
תהו ובהו
יהיה מי שיאמר לי, שכקורא הוא פגש פה שירה ארכאית עייפה לאוזן של 2021 אותה כתב המשורר אורי צבי גרינברג בתחילת המאה הקודמת. ואני הקורא נכבשתי בשורות השיר של תחילת המאה הקודמת, שהעניקו לי תמונה של מוצאי שבת בבית יהודי - בבית של הורי - ולי בעת קוראי את השיר "וְחַם בָּעֵינַיִם, וְחַם בָּאָזְנַיִם, חֹם הַקֵּן" - חשתי את החום של הקן, שבנו בעמל רב לפני עשרות שנים הורי היקרים בחדר אחד קטנטן מאד, שהיה תמיד מאוד חמים ברחוב נורדאו 29 בפתח תקוה.
רגעי התרוממות הרוח של זיכרונות הילדות שלי התחברו לזיכרון ילדותו של המשורר. זכיתי לחוש ולחוות בעת הקריאה את ההרמוניה השירית שנוצרה על-ידי הריתמוס. מן התוהו-ובוהו של העולם, המשמש חומר גלם להוויתו של המשורר א.צ. גרינברג,
הריתמוס הוא כאן הגשר בין העולם הריאלי והעולם האידיאלי.
אני חשתי את הלמות המפגש מסעיר הלב עם ערב שבת ומוצאי שבת בילדותו של המשורר, כשקולה השירי של אמו ממלא את הבית. היום כשאני משוטט בעשור התשיעי לחיי, גם אני מתגעגע אליהם. אני מתגעגע למפגשי המשפחה סביב לשולחן באותם ערבים עם אבא ואמא. אני מתגעגע לקולם הערב המנגן את שירי השבת, שירים שיצאו מתוך ספרי ארון הספרים היהודי. הפיצוי שקיבלתי היה בדמות מפגש עם מוצאי שבת בעולמו השירי של המשורר א.צ. גרינברג, שהעניק לי את כל תחושת היפה ואת כל תחושת השגב של השבת, בה אמי שלי הייתה זו שתמיד שרה בקולה הערב, ואנחנו הילדים והאבא הצטרפנו בהתלהבות רבה למנצחת ולסולנית, אמי זיכרונה לברכה, לקולה שהרעיד את קירות הבית ואפילו השכנים מעבר לקיר הצטרפו לשירה, וכיבדו אותה לאחר מכן באמירת תודה.
המשורר אורי צבי גרינברג הפגיש אותי עם הרמונוניזציה של הלשון. המלים בשיר שולבו זו בזו וביניהן צירופים צליליים, מלים אשר כובדן, קלותן, אורכן, קיצורן, הטעמתן והבלעתן יצרו את ערכה האיכותי של השורה השירית ושל השיר כולו . הנה כי כן לכך התכוון קולרידג', שהוזכר במאמרה של לאה גולדברג, שציינתי בחלקו הראשון של המאמר, באומרו על השיר,
"שהוא מיטב המילים במיטב סדרן".
השיר "זֶמֶר מִן הַבַּיִת" העניק לי הקורא את תחושת החופש והדמיון להפליג לעבר פגישה אחרת עם שש גיבורות של פרשת השבוע, פרשת "שמות", אותה קראנו לפני שבועיים. דרך עולמו של אורי צבי גרינברג פגשתי את שלל העוצמות הנשיות של האם היהודייה.
בשורה אלוקית
חשתי את עוצמות הנפש של פועה ושפרה, המיילדות הנועזות והנחושות, שקראו תגר בהפרה של צו השררה המלוכנית, ובשם קדושת החיים החליטו שחובה היא לתת חיים לילדים עבריים. נגעתי בעקבות השיר בעולמה המוסרי והאנושי של הנסיכה המצרייה, שנתנה חיים למשה. לנגד עיני עמדה ציפי רועת הצאן, בת המדבר, בת הכהן המדייני, שנתנה חיים ומקלט למשה שלנו, פליט נרדף משררה מונרכית מצרית. עם מילות השיר של א.צ. גרינברג נדדתי בחופשיות רבה על-כנפי הדמיון למרחקים הרבים של ההיסטוריה, נדדתי למפגש עם אחות משה באותה פרשת השבוע, מרים האחות-המשוררת-הנביאה השרה את השירה הנפלאה השמורה לנו בספר שמות פרק ט"ו פסוקים 20-21. ומעל לכל חשתי את הלמות המפגש המרנין עם יוכבד האם המסורה של משה. תמונה זו ראיתי כשקראת את השורה של אורי צבי גרינברג "כַּאֲשֶֹר אֵין שׁוּם אִשָּּה אֲהוּבָה מַנִּיחָה כָּך יָָדָהּ".
כשאני קורא בעמוד ט"ו את שיחו הכואב של אורי צבי גרינברג ב"שִׁיר הִתְוודְּעוּת", לפני לא שיח של משורר, אלא שיח של נביא, החש כובד שליחות המוטל עליו, ומבקש לברוח ממנו. מוכרים לנו נביאים ענקי רוח, שלא נמנעו מטיעונים כדוגמה "לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר", כשאין ביכולתם, להבנתם, לעמוד במשימה, כשהם חשים שלשונם אינה רהוטה.
אני רוכש כבוד למשורר, הגם שאני חולק על עמדותיו הפוליטיות, בפנותו לאלוהיו, עת הוא חש ששיריו הם בבחינת בשורה אלוקית לעמו,
ועמו, אליו הוא פונה בשיריו, אינו מבינו. בקוראי את שיחו של א.צ. גרינברג עם אלוהיו, אני שומע את אלוהים העונה לו בתשובת אלוהים לירמיהו - "עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלַחֵךָ תֵּלֵך, וְאֶת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר, אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם...." (ירמיהו א' 7-8). אך מהמשורר לא משה התוגה, כי עמו, עם ישראל, כבד ואינו קשוב לקולו, אינו קשוב לקול שאלוהים הצית בלבו. המשורר נותר בודד בכאבו שבימים גורליים לעמו, רק בו הוצתה שלהבת האמת.
אֱלוֹהַי, לָמָּה בִּי-רַק הִצַּתָּ שַׁלְהֶבֶת
וְתָשִׁימֵנִי בָּעָם עַמּוד אֵשׁ בְּלֵילָיו
וְדָמִי בְּגוּפִי, כְּמוֹ נֵפְט בְּכֵלָיו,
הַבּוֹעֵר מֵאֵלָיו...........
זֶה עַמִּי הַכָּבֵד......"
אני מסיים את חלקו השני של המאמר מתוך הזדהות עם משורר, הנותן ביטוי לכאבו בזעקתו לאלוהיו -
אֱלוֹהַי, לָמָּה בִּי-רַק הִצַּתָּ שַׁלְהֶבֶת". את החלק השלישי אקדיש לשיח עם גישתו הפוליטית, שקשה לי לקבלה.
