תחקיר עובדה מציג תמונה קודרת של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר ישראל כ"ץ. האחרון, בשליחותו של הראשון, פעל על-מנת למדר ולעקוף את הדרג המקצועי של משרדו, כל זאת בעוד, ובגלל, שהוא יודע כי אין בכוונתו של רה"מ להעביר תקציב בעת המשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה המדינה מעודה. והרי תקציב הוא הכלי העיקרי שבעזרתו ניתן להתנהל בשעת משבר ושדרכו ניתן להתוות את דרכי היציאה ממנו; ללא תקציב, המדינה שטה על פני מים עכורים ללא משוטים וללא מפרש.
צריך להבין את המקום בו נמצא כץ. נתניהו דואג להעלים ולהקטין את כל מי שיכול להוות עליו איום ואת כל מי שלא מלקק לו ויכול לסחוף אחריו חלקים נרחבים מהבייס עד כדי יכולת לשנות או לקבוע מדיניות בליכוד. אלו לא רק משה כחלון או גדעון סער שנתניהו דאג לדחוק החוצה. משה פייגלין, למשל, שבעזרת התנועה שהקים, מנהיגות יהודית, פקד בזמנו לא מעט אנשים לליכוד, בעיקר מתנחלים, ביקש לשנות את המפלגה מבפנים, ולא מעט אנשים מייחסים לו את העובדה כי הליכוד זז ימינה. הוא רצה להגיע עד למעלה, והתמודד פעמיים נגד נתניהו על ראשות המפלגה. בסופו של דבר, לפי עדותו של פייגלין, נתניהו עשה לו סיכול ממוקד.
גם בעת כינונה של הממשלה הנוכחית דאג נתניהו לדחוק החוצה אישים מרכזיים וחזקים בליכוד. אבי דיכטר לא קיבל אפילו תיק מומצא כשר המים, וניר ברקת, שהובטח לו את תיק האוצר, מצא עצמו ללא תיק בכלל. אז כיצד אישיות ליכודניקית עוצמתית כמו כץ מצאה עצמה במשרד כה חשוב ויוקרתי כמו האוצר? בשביל לענות על השאלה הזו צריך להעלות באוב את שרי האוצר האחרונים שכיהנו בתפקיד מטעם הליכוד - כחלון, יובל שטייניץ וסילבן שלום - על-מנת שאלו יעידו כי מדובר בבית קברות לפוליטיקאים ליכודניקים.
כץ, לכאורה, נמצא במצב בלתי אפשרי; לכאורה, מכיוון שהוא בחר בכך וממשיך לבחור בכך בכל יום שהוא נמצא בתפקיד. מצד אחד, הוא מעוניין להצליח באוצר, גם משום שכוונותיו היו כנראה טובות כאשר נכנס לתפקיד, וגם בגלל שהוא רוצה להתקדם פוליטית; מצד שני, הוא הכשיל את עצמו ביודעין כשלא העביר תקציב, ומודע לכך שהוא ייזכר לדראון עולם בעקבות כך. לא יכול להיות שהוא אינו מודע, מכיוון שהוא הגיע לאן שהגיע בגלל חושים פוליטיים מחודדים ביותר. הוא כנראה מקווה שהתוכניות הכלכליות שהוא מעביר עם נתניהו יגרמו לכך שהוא אולי ייזכר לטובה, ושהאשמה תידבק אך ורק ברה"מ, אך הוא טועה - הוא שותף מלא לכך שנתניהו החזיק את התקציב שבוי על-מנת שלא לקיים את הרוטציה ולהישאר בשלטון וההיסטוריה תשפוט אותו בעקבות זאת.
נראה שכץ נכנס לסיחרור. הוא הפסיק להתייעץ עם הגורמים המרכזיים של משרדו, זנח את עבודת המטה, והתמסר כל כולו לאדונו נתניהו. כדוגמה לכך ניתן להביא את מידורו של היועץ המשפטי של משרד האוצר, עו"ד אסי מסינג, מישיבה שנגעה לנושא משפטי מובהק כמו תיקון חוק. בנוסף, הוא דרש משאול מרידור, ראש אגף התקציבים, לשחק עם המספרים - לייצר מקורות פיקטיביים לצורך חלוקת תקציבים נוספים - ויחד עם רה"מ, בעזרת יו"ר הקואליציה מיקי זוהר, שאף לעקוף ולייתר את מרידור עד כדי כך שפעל על-מנת שכל חלוקת כספי תוספת תקציב המדינה לשנת 2020, 11 מיליארד שקל, יחולקו בלעדי הממונה על אגף התקציבים תוך כדי שבירת כל הכללים. בסופו של דבר זה הגיע למצב בו הוא מידר לחלוטין את כל הדרג המקצועי וקבע, הלכה למעשה, עובדות בשטח בלעדיהם. כתוצאה מכך החשב הכללי, רוני חזקיהו, מרידור, ואפילו קרן טרנר, המנכ"לית שהוא הביא יחד עימו ממשרד התחבורה, התפטרו; וכאשר כמעט כל צמרת המשרד עליו הוא מופקד התפטרה, הדבר צועק דרשני.
כץ עשה את מה שעשה על-מנת לתת לרה"מ לפעול ללא מסגרות וללא תקציב. כך, ובחסות פשרת האוזר, נתניהו יכל להמשיך לקיים ממשלה בתוך ממשלה, להחליט החלטות לבדו, ולהיעזר בכץ על-מנת לבצען. בינתיים, מעשי החבלה של נתניהו בכלכלת ישראל (ניתן לקרוא עוד על הנושא בטור "שוק הדיור הפרוץ בחסות נתניהו") ממשיכים באין מפריע, שהרי כץ ממשיך לקיים את פולחן אדונו כאילו לדבר אין השלכות.
בכלל, נדמה שכץ נמצא בין הפטיש לסדן. עומדים בפניו שני הימורים, כל אחד בעל השלכות לא ידועות: הוא יכול להחליט שגדעון סער הוא סוס מנצח ולערוק אליו, אך מסתכן בכך שנתניהו ימשיך לשבת על כיסא ראש הממשלה גם לאחר הבחירות, שהרי איכשהו הוא מצליח לעשות זאת פעם אחר פעם כנגד כל הסיכויים, וכץ מפחד מכך; מצד שני, נראה כי הוא מקווה שנאמנותו לנתניהו תשתלם לו בסופו של דבר, אך מתעלם מכך שבגלל אי-העברת התקציב הוא יוכל להיכחד פוליטית, וגם אם לא - גם אם ישרוד את בית הקברות של הליכודניקים - רה"מ עצמו ידאג לחסל אותו בסופו של דבר. כך לא נשאר לו אלא להמר.
הבייס של כץ בליכוד חזק, ונראה שהפעם נתניהו באמת בדרך למטה, ואם כך הוא הדבר - אם נתניהו אכן ימצא עצמו מחוץ לשדה הפוליטי - אזי יש לשר האוצר סיכוי טוב לרשת אותו; ואת סער לא ניתן יהיה לרשת בזמן הקרוב לעין. כץ פשוט מכוון לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. ניתן לשער כי אם הוא בוחר להמשיך בליכוד למרות שהוא יודע כי רה"מ מתכנן להתנקש בו פוליטית, הוא מקווה בסתר ליבו כי זהו סופו של נתניהו. ואם הליכודניקים סולחים לנתניהו על הכל - אם לא אכפת להם שהוא מסרב להעביר תקציב - אזי מדוע שלא יסלחו לכץ על כך.
