הציבור הישראלי פעם אחר פעם מעניק לתקשורת את המקום האחרון ברמת האמינות וההערכה על עשיית התקשורת. שעה קלה על קלקלה. כמה רוע מרוכז, רשעות מזוקקת, מנה גדושה של ארס ומצע קשוח של שנאה בשעה אחת של תוכנית בוקר בשידור הציבורי הממוסגר כשידור של ציבור אחד ויחיד בלבד, ציבור השונאים.
המיקרוקוסמוס של הרוע בשעה אחת שכולה הנדסת תודעה מהמקפצה, דברי הלהג, ההשמצות, ההכפשות, ההאשמות, הלעג, הלהג והבוז, ציניות המכסה על האמת בערימות של צחנה בלתי נפסקת. זה התחיל בכמעט האשמת ראש הממשלה
בנימין נתניהו במותם של חללי המגיפה, ברמזים עבים כחדקו של פיל על המוות שנגרם בגלל האיש עם המשפטים, האיש עם האינטרסים, תוך הבהרה שאת החיסונים המקבלים אזרחי ישראל, כולל השונאים, יש לזקוף למפלגת העבודה ההיסטורית שדאגה לקופות החולים. אחריו הגיע פוליטיקאי שונא באופן המצריך בדיקת גורמים המומחים במניעי השנאה, התהדר בתואר יו"ר ארגון שאיש לא בחר, עמותה שנושאת בשם מרשים ומטרתה לבזות את הורדוס, את המלך, את מוביל המונרכיה, בלי שום הערה מצד המרואיין ה'אובייקטיבי', נוטף ההתלהבות ושואל שאלות מנחות שאפילו נמר של נייר אינו שואל שאלות רכות ממנו.
הצוללות, השחיתות, מסע רכבים שיצאו לצור על בלפור ובית המשפט העליון, קריאה לכמה שיותר בעלי רכבים לעלות על בית המשפט העליון האמור לדון בעתירה של אותו פוליטיקאי הנושא בתפקיד של יו"ר העמותה. וכך מפרכסים אלה את אלה בתקשורת הציבורית, זה שולח עתירות זה מהדהד אותן על-אף שבית המשפט העליון כבר גלגל אותם מבית המשפט. אחרי הביזיון הכאילו עיתונאי הזה לא חושב המראיין ' האובייקטיבי' שראוי להביא תגובה, התייחסות, מילה אחת של מי שכונו הורדוס ומלך על כל המשתמע מכך. העצוב הוא שבשעה זו אין אפילו אתנחתה קלה של מוזיקה או פרסומות ואפילו לא עידכוני תנועה כדי לנשום, להתאושש מהמהלומות הקשות של המתחזה להיות עיתונאי.
השעה לא נגמרה, האוויר הופך לדחוס יותר ויותר. עכשיו הזמן להסתה נגד החרדים בכלל, ללא הסתייגות שתבהיר כי מדובר בקומץ זניח ורעשני, בו יש לטפל ביד קשה על כל המשתמע מכך, ולמצות עימו את הדין. ההסתה הקשה הזו כללה האשמות באכיפה בררנית, שיסוי אוכלוסיית תל אביב באוכלוסיית בני ברק, יצירת פיצולים בו מאשימים ציבור עצום שומר חוק המקפיד קלה כבחמורה על הכללים, וקומץ עבריינים במגזר החרדי, תאב תשומת לב והתפרעויות המבאיש ריחו של הציבור. תחושת ההסתה, המחנק, השיסוי וההתלהמות כנגד ציבור שלם הביאה לסיקור הממוקד, כל חתונה זוכה לסיקור בררני ברמה שהסכמי אברהם זכו להם, כל תלמוד תורה זכה לעוצמה של אמוציות אנטי בעוד מסיבות טבע המוניות, חגיגות על גגות מגדלים זכו לתזכורת שולית עד כדי התעלמות. אכיפה בררנית אמרנו.
עוד רבע שעה מסתיימת שעת הרעל המזוקק המוזרק לציבור על-ידי השידור הציבורי ואז מגלים פתאום שהתוכנית הכלכלית שהציגו שר האוצר וראש הממשלה, שוחד בחירות, כלכלת בחירות, דחיפת היועמ"ש בשידור חי לפסול התוכנית בשל קיומה לצרכים פוליטיים, כאילו אתמול הומצאה כלכלת הבחירות, כאילו אין מגיפה בה מטה לחמם של רבים נשבר והם משוועים למענקים אלה. מילים של שוחד בחירות וכלכלת בחירות חזרו שוב ושוב אלא שהפעם כאילו בשם 'האיזון הקדוש' ולמראית העין הציבורית הוקלט ראיון עם שר האוצר שלא הצליח להשלים משפט אחד, החתלתול הענוג מלקק החמאה שעל שפתיו הפך בין ראיון לאריה טורף ובעל כישרון נחשי משהו, יורה ארס ולא מאפשר לשר האוצר להשלים משפט. שר האוצר חיפש מחסה מחיסול ממוקד של האריה ששנא ליכוד ולקינוח הטיח בו את התפטרות פקידי האוצר בשל עריצותו, בשל היותו הורדוס, בשל אישיותו, ככתם על מצחו. כל הניסיונות להסביר משהו מצדו של השר נפלו על ניבים טורפים והיו למשיסה. ואז הגיע האות לסיום. בלון החמצן חובר מחדש, קצת אוויר נקי, קצת נשימה בלי שטרפיו של האריה ששנא ליכוד מונח על צוואר השומע בתוכנית שידור ציבורי.
התקשורת הישראלית ממוקמת במקום האחרון במדד אמון הציבור. שעת הזעם, השנאה, הניכור, ההאשמה, שעת הינדוס התודעה מאששת מסקנה זו. הציבור בריא יותר ממלעיטיו.
