"...קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְהוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו-3).
את מי משרת השופט אהרן ברק, באיזה קודש וכיצד? ה'כיצד' כבר נלעס, 'פולמס', נרמז, נדרש ונשחק בכל פרהסיה, בין השאר גם בתיקי קהלני, נאמן, חוטר-ישי, רמון, רפול, ליברמן, דרעי, רות דוד, גל בק. נאמן הציבור בהנהלת המוסד לביטוח המוסר הלאומי, מר אמנון אברמוביץ, הצהיר בזמנו החופשי: "חקירתו של השר נאמן מסתעפת ומתרחבת. היא גולשת מעבר לנושא הידוע...", והמשיך לטפטף: "איש משטרה בכיר מאוד המקורב לחקירה אמר: גם אם נסב את ראשינו הצידה ולא נסתכל על הפרשיות, הפרשיות תסתכלנה עלינו". בתמורה כתב ארז תדמור ב'מידה': כעבור שנים העיד שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, כי היועמ"ש מיכאל בן יאיר ניסה לתפור לנאמן תיק: 'אני שמעתי באוזניים שלי את בן יאיר אומר, אני הולך לתקוע את הפאשיסט'. שימוש במושג 'פשיסט' אינו חדש בפוליטיקה המתמסרסרת שלנו. נשיא ארה"ב רייגן העיר פעם כי הפשיזם יגיע לאמריקה במעטה ליברל-טהרני. לסיכום,
ניתן לעיין בחלקיקי החומר שהתפזרו בחלל הקוסמוס.
אהרן ברק, שופט עליון, הוא בעיני עצמו ונספחיו, נציג אמת, מוסר וצדק מודרניים המרוחים כחמאה בשמש על פני ערכי מורשת היהדות. ברק הוא זה שהעצים עד לקצה השרירות את מטען 'זכויות אדם' האוניברסלי, טיפח אותו לזן רעבתני וטורפני במיוחד, והזין אותו תדיר במה שנחשב בעיניו 'שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה'. כלומר, 'זכויות אזרח' נכשלות, אנכרוניסטיות, שלא לומר 'פשיסטיות'. ה'אזרח' במדינה נלקח זה כבר בשבי שכנו כביכול, 'האדם', וכולנו מאופיינים כבני ערובה, מאבדים כל מגע עם הרשות השופטת, עוד שריר שקושר אותנו אל המדינה, אל הלאום, אל הציונות - אל זהותנו היהודית. אולי ציטט ברק טיוטה בשיריו של זך, כשאמר: "חשוב לזכור שדמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב. דמוקרטיה שפוגעת בזכויות אדם היא בעיניי לא דמוקרטיה. אחרי הכל, גם המפלגה הנאצית נבחרה על-ידי רוב דמוקרטי". איזה פחד! כאילו שהרוע בעולמנו, במיוחד זה שפגע ועדין פוגע ביהודים, נברא על-ידי הנאצים... כאילו שדמוקרטיה הייתה פה מאז ומתמיד ורק במסגרתה מתהווה חשש כבד לחיי האדם.
ובכן, דמוקרטיה לא פוגעת בשום דבר – בני אדם פוגעים. שום רעיון נאור ומתקדם לא פגע אנושות באנושות כמו המניפסט הקומוניסטי (הליברלי להדהים) שסחרר יהודים 'מתקני-עולם' עד שהפכו, כמעט בהיסח-דעת, למשיח-מציאה-עקרב סטליניסטי במדינה בולשביקית רצחנית להדהים. דמוקרטיה היא שיטה, עקרונות וכללים - מערכת ניהול מסורבלת למדי, שבה בני אדם מתהלכים בחירות שאותה כפו על עצמם. לא הדמוקרטיה קובעת את החוקים – בני אדם, נציגי הריבון (העם) עושים זאת. אותם בני אדם הם 'אזרחים' הפועלים בשם העיקרון שה'אדם' בתוכם משתכלל והופך לאזרח – לא להפך. בגלל מישהו הספון בהאג שקיבע חוק כלשהו, נאור ככל שיהיה, אנחנו פה צריכים לציית לו? בגלל מישהו שממליץ לאחד את אירופה למחנה צופים – עלינו פה להתייצב דום, לציית למממני עמותותיו בארצנו?
בשם עיקרון אוטופי-חלומי שזהותו אוניברסליזציה ממארת בסיסמה הטהרנית 'אדם קודם לאזרח', בית המשפט שלנו מעדיף מסתנני עבודה ומחבלים. מילת-נשים באפריקה הפכה אצלנו עילה, מוטיב, תמריץ ומניע לקליטת המוני אפריקנים שעוד יסתננו בהמוניהם. בג"ץ לא נוגע בשאלות קרדינליות כמו ריבוי נשים ויבואן במגזר הערבי כי הן בתחום 'זכויות-אדם' ולכן הרבה מעל 'זכויות-אזרח' וולגריות. אבל, אומר לנו ברק: "חופש הביטוי משתרע גם על חופש הביטוי הגזעי. עם זאת, ביטוי זה פוגע בערכים אשר הדמוקרטיה רשאית להגן עליהם כגון כבוד האדם והשוויון. גזענות הרסנית למרקם החיים הדמוקרטי... על כן רשאית כל דמוקרטיה לפגוע בחופש הביטוי בכל הנוגע לביטוי הגזעני" (אלבה נ' מדינת ישראל 96)... המסקנה, להבנתי הצנועה: עבריין על-רקע גזעני (ברק קבע תמיד שהוא כהנא ולא זועבי) ייענש במלוא חומרת הדין ואילו עבריין על-רקע ריבוי נשים, הסתננות וכדומה יזכה לתמיכת בית המשפט.
משרת בקודש
ברשימתי הקודמת הותרתי שאלה ללא מענה: מה הביא את סטלין לביים סקרמנט תיאטרלי הזוי, מסוגנן בקפידה, על במת בית משפטו של התובע וישינסקי? הבולשביזם הוא דת - של קנאים שרופים. לא מדובר באנשי מדע ואקדמיה, כפי שנהוג לסנגר עליהם במערב. שלטונם בנוי על אמונה מוחלטת, עיוורת, שלא ניתן להפריכה. האל הוא האדם, כמובן. כל אמונה מייצרת מעמד כוהנים הפועל במקדש מפואר, מקיים ריטואלים מעוררי השתאות ותדהמה. גם הבולשביזם. וישינסקי היה כוהן ראשי בכנסייה אדירה. כל כך חזקה וטורפנית הייתה האמונה שגם חברנו, החסיד המאמין מרדכי אורן, נאלץ להעיד על עצמו במשפטי פראג: "בטרם אגיד משהו על סלאנסקי ברצוני לאמר משהו על עצמי. הייתי חבר פעיל בארגונים ציוניים ופעלתי נגד הדמוקרטיות העממיות. כן עמדתי בקשר עם סוכנויות ריגול והיה עלי לתאם פעולות ריגול, משום שמאז שנת 1934 שימשתי גם כסוכן השירות החשאי הבריטי. משימותיי המיוחדות מאז 1945 היו לנהל פעולות ריגול נגד הדמוקרטיות העממיות, במיוחד נגד פולין, הונגריה, צ'כוסלובקיה, בולגריה ורומניה והרפובליקה הגרמנית העממית. כחלק מפעולות הריגול המשכתי בעבודתי למען ארגונים ציוניים בינלאומיים...". כשחזר לארץ התכחש אורן לעדותו אבל המשיך לדבוק באמונתו. השקפתו הבלתי מעורערת היא שגם במקרה הפרטי שלו - המטרה הכללית מקדשת את האמצעים.
כנסייה - הייתה המיזם שהקים גם השופט ברק נדבך על נדבך, מילה על משפט, פסיק על פסק. סיסמתו נלקחה, כצפוי, מהתנ"ך והוא הכריז: "מלוא כל הארץ - משפט". כלומר – הכל שפיט. אצלנו לא מתבלבלים כמו בבבל - האל קדוש שלנו הוא המשפט. אהרון ישמש כהן ראשי... תשאלו, מה ההבדל בין מערכת המשפט של הפרקליט וישינסקי לזו שמקים הפרקליט ברק? הבדל עצום והוא בעיקרו פולחני. אצלנו פחות דם בתהליכים, יותר מילים, פסקים ומשפטים. אלא שבשני המקרים מדובר באמונה לוהטת ומשובשת שכאילו החלה להפעיל כוח עצום. בני-אדם מאמינים שפעולה נובעת מתוך האמונה, כמו שמים נובעים מבאר. אבל פעולה, כמו גם המים, אינם נובעים דווקא מהשקפה מוסרית כלשהי – פעולה היא תוצאה של כוח. אם מטוס נופל באמצע הלילה זה משום שהכוח המפעיל אותו נדם לפתע. בעולמנו, כמו גם בשירה של דליה רביקוביץ, רק כוח יכול להרים אותו. לכוח המשיכה, למשל, אין מהות או זהות מוסרית כלשהי.
אהרן ברק, מרגע שעמד על רגליו, החל לטפח אמונה אוניברסלית-גלובלית שהייתה זרע טמון באדמת ציבורנו וצמחה כ'שיח האפונים' לאחר מהפך 77. היא שואבת, כמו כל שאר הסטיות בעולם, ממקורותינו אבל בעיקר מנטייה מהפכנית המכונה בשם קוד: 'פועלי כל העולם התאחדו' שמשמעותו - 'דיקטטורה של הפרולטריון' שלכאורה נדחקו לאחור עם כל ההתיישבות העובדת. זו תפיסת עולם שמעניקה משמעות פחותה למדינה, ללאום, לאזרח. יש משמעות גואה ומתחזקת לחבר, קולגה, ל'אדם-באשר-הוא-שם' (ישמעאל). זו גישה אוטופית המכונה כיום ליברלו-פרוגרסיבית שיהודים רבים באמריקה ובשמאל האופנתי הישראלי נמשכים אליה. כלי הנשק האפקטיבי שלה הוא תנועת ה-P.C. הנאורה שמעדיפה שקר ממתן על אמת מעצבת. אהרן ברק משרת את עצמו ואת עושי דבריו שכונו בפי יו"ר הכנסת ראובן ריבלין - 'כנופיית שלטון החוק'.
כדי להבין מה משמעות הביטוי המחריד 'כנופית שלטון החוק', לפני שנכנסים לעובי קורתו, אצטט את דבריו של ד"ר גדי טאוב: "ההקשר הזה, של חיפוי בכל מחיר על חטאי המערכת, למול טהרנות נוקדנית כלפי פוליטיקאים, מסביר למה כל ראשי הממשלות שלנו, זה יותר משני עשורים, היו תחת חקירות. כי המטרה אינה ביעור השחיתות. שחיתות של אוכפי החוק הרי כמעט תמיד נסלחת. החקירות הן אמצעי להכפפת נבחרי הציבור, כלומר הכפפת הדמוקרטיה, למרות מערכות המשפט והאכיפה. הרי זו המשמעות של אתוס 'שומרי הסף' שאוליגרכיה זו אימצה לעצמה: בתפישתם העצמית, הם קו הביצורים האחרון שיגן על מוקדי קבלת ההחלטות מפני הציבור נמוך המצח המבקש להכניס לשם את אצבעותיו הגסות באמצעות נציגיו הנבחרים.
לכן צודק ד"ר אבישי בן-חיים בטענה שלא מדובר כאן במלחמה על צדק, אלא במאבק על ההגמוניה. המשפטיזציה של הפוליטיקה לא נועדה לקדם את שלטון החוק, אלא את שלטון אוכפי החוק, הפטורים בעצמם מעונשו. תפקידה לבצר את שלטון המיעוט הנאור מפני ההמון החשוך. לכן חותרת 'ישראל הראשונה' ל'הפיכת מערכת המשפט למוקד הממלכתיות החדש'. מערכת זו, טוען בן-חיים, 'אינה גוף ניטרלי במערכה הפוליטית אלא מוסד שהוטבל לקדושה על-ידי ישראל הראשונה וקודש כמוקד הממלכתיות שלה, כשהתברר שהדמוקרטיה מסכנת את ההגמוניה'. לא את יוצאי מרוקו או עירק ככאלה מנסים להדיר כאן, אלא את המחנה הלאומי, נושא הדגל של אופיה היהודי של מדינת ישראל — אופי שהאליטה הנ"ל שואפת יותר ויותר בגלוי, להחליפו בפיקציה של מדינה אזרחית טהורה... מוקד הממלכתיות החדשה מבקש להחליף את בסיס הסולידריות של ישראל מזהות לאומית לאמנה חברתית, כלומר לחוזה משפטי" (המשך בדרך).
