1. "קבוצות שוליים" - זהו התיאור בו בוחרים גם ראשי הציבור החרדי וגם בנימין נתניהו לכנות את המתפרעים אמש (24.1.21) בבני ברק. זוהי התחמקות מן האמת ועצימת עיניים מול הסכנה. אולי בפועל התפרעו כמה עשרות, אבל לא צריך הרבה יותר מזה. בעד דונלד טראמפ הצביעו 74 מיליון אמריקנים; על הקפיטול הסתערו לכל היותר 900 מתוכם. נגד הסכמי אוסלו הפגינו מאות אלפים; אחד בלבד רצח את יצחק רבין. לכן, מספרם של העבריינים הוא כמובן חשוב - אבל ממש ממש לא הנקודה העיקרית.
חוץ מזה, מדובר בתופעה הרבה יותר נרחבת. יש חלקים בציבור החרדי, שהאלימות המילולית היא חלק בלתי נפרד מחייהם. סַיירו פעם ברחובות מאה שערים וקִראו את הכרוזים (הפשקווילים) המודבקים על הקירות. רבים מהם "מצטיינים" בלשון שלוחת כל רסן, המתקרבת מאוד להתרת דמו של היעד - כולל כאשר מדובר בסכסוכים פנימיים. הכרוזים הללו נעלמים רק כאשר אחרים מודבקים עליהם, וחוזר חלילה.
בעשרות הפעמים בהם הלכתי דרך מאה שערים, לא ראיתי אפילו פעם אחת כרוז היוצא נגד אותה הלבנת פנים ברבים, שחכמינו דיברו עליה בחריפות רבה ביותר. להפך: לא כל הפשקווילים חתומים בידי "המעוררים", "היראים" ושאר כינויים; לעיתים חתומים עליהם, בשמותיהם המלאים ובצירוף תפקידיהם ומעמדם, רבנים ואדמו"רים. חלקם מכוונים נגד המדינה, העירייה, צה"ל, המשטרה וחברי כנסת. זוהי האווירה הקבועה, גם של הרוב הדומם: השמצות קשות, קריאה להפגנות בלתי חוקיות ועידוד גלוי למפרי חוק.
2. האלימות המילולית מובילה בהרבה מקרים לאלימות פיזית. בישיבת פוניבז' בבני ברק מתנהל מזה שנים מאבק שליטה אלים. חיילים חרדים מצאו את עצמם בסכנת חיים כאשר הגיעו במדים למאה שערים. הצתה של עגלות אשפה היא חיזיון נפוץ. חיתולים מלוכלכים נזרקים על שוטרים. מדי שנה נזרקות אבנים על אמבולנסים ביום הכיפורים. התופעות הללו כל כך שגרתיות, עד שרבות מהן נדחקות לשורה וחצי בשולי החדשות.
לא שמענו איש מראשי הציבור החרדי - הן הרבנים והן הפוליטיקאים - היוצא בצורה נחרצת נגד גילויי אלימות אלו. ליתר דיוק, אני מתקשה להיזכר מתי שמענו מישהו מהם יוצא בצורה כלשהי נגד גילויי אלימות אלו. אלו המוקיעים - ובצדק - אלימות משטרתית, נאלמים דום כאשר האלימות באה מבתיהם פנימה. אז אל תדברו אתי על "קבוצות שוליים"; התמיכה שבשתיקה במתפרעים הללו נמצאת בלב-ליבו של הממסד החרדי.
3. צורת החשיבה הזאת מחלחלת הרבה יותר עמוק מאשר הפשקווילים. מי שמעיין בספרים של מחברים חרדיים מגלה התעלמות מוחלטת מרבנים שאינם שייכים למגזר הזה. קנה המידה של אותם מחברים איננו מה היה בתוך ראשיהם של הרבנים, אלא היה מה היה עליהם - כיפה שחורה או כיפה סרוגה, שטריימל או כומתה. בעוד מחברים דתיים-לאומיים מזכירים בכבוד את הרב חיים יוסף זוננפלד, אצל החרדים נמחק לחלוטין הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בעוד בישיבות דתיות לומדים את פסקיו של הרב שמואל ואזנר, בישיבות חרדיות לא קיים הרב שאול ישראלי.
לעיתים הדברים לובשים צורה של הכפשות גסות. במו עיני ראיתי פשקוויל במאה שערים בו כונה הרב קוק "אותו האיש" - הכינוי של ישו. במו עיני קראתי בשבועון "משפחה", המודרני בין העיתונים החרדיים, על "שלמה גורן שהתיר לאח ולאחות להינשא" - לא הרב שלמה גורן, ותוך יצירת רושם כאילו התיר להם להינשא זה לזו. ושוב: הדברים עוברים ללא אף מילת גנאי מצד ראשיו ונציגיו של אותו ציבור. אז מה הפלא שיש מי שלוקחים את הגינויים הללו עוד צעד אחד, ויוצאים למאבק אלים?
4. התחושה הראשונית שלי כאשר אני שומע ב"שגרה" על התנגשויות אלימות בין חרדים לבין שוטרים, דומה לזו של תלונות אוהדי כדורגל נגד שוטרי היס"מ: אני מאמין ולא מאמין לשני הצדדים באותה מידה. אין ספק שהמשטרה מפעילה כוח רב, כנראה גם כוח יתר, מול חרדים - כי זה מצטלם טוב ויזכה אותה ביותר ציונים לשבח מאשר בציונים לשְוָואך. במקרים הבודדים אותם מח"ש לא טייחה (כאשר אזרחים צילמו הוכחות ברורות), היו שוטרים שהועמדו לדין ואפילו הורשעו על תקיפת מפגינים חרדים.
לא זה המצב במהומות הקורונה. כאן מדובר במגזר שמפר בצורה שיטתית את ההנחיות, וזה מתחיל מלמעלה. זה מתחיל מאדמו"רים שעורכים אירועים המוניים, זה מתחיל מרבנים שנותנים הוראה לפתוח מוסדות חינוך, זה מתחיל מראשי ערים וחברי כנסת שמשתמשים בביטויים בזויים כדי לתאר פעולות המיועדות להציל את חייהם של בוחריהם. אז גם אם שוטרים פעלו באלימות (ואני משער שהיו כאלה), הפעם האשמה מוטלת בראש ובראשונה וברובה הגדול על המגזר החרדי - ואני בכוונה משתמש בה' הידיעה: הבכירים שמצווים להפר את המגבלות והאלפים שמצייתים להם.
5. הגיע הזמן להפסיק להתייחס להתנהגות החרדית בזמן הקורונה כאל עוד הפרת סדר, אחת מני רבות שהפכו להיות מחזה של יום-יום במגזר הזה. מדובר בטרור פנימי, וכך יש לטפל בו. מה שארה"ב קלטה בהסתערות על הקפיטול, אנחנו צריכים לקלוט בהבערת האוטובוס בבני ברק.
ה-FBI מגדיר כך: "טרור פנימי - פעולות אלימות ופליליות המבוצעות בידי יחידים ו/או קבוצות כדי להשיג מטרות אידיאולוגיות הנובעות מהשפעות פנימיות, כגון אלו שיש להן אופי פוליטי, דתי, חברתי, גזעי או סביבתי". ההתפרעויות החרדיות האחרונות עונות במלואן להגדרה זו. לא מדובר באיזשהו תסכול על-רקע הקורונה, אלא באי-הכרה בסיסית בסמכותה של המדינה ובחובה לציית לחוקיה. לא מדובר בזעם רגעי, אלא בתוצאה של הרבה שנות אלימות מילולית והסכמה שבשתיקה עימה.
אנחנו עדים מדי שעה לעליית מדרגה בחומרת האירועים. הבוקר הוזעקו שוטרים למאה שערים בנימוק של אלימות במשפחה, והם נתקלו במארב המוני וביידוי חפצים, כולל אבנים. זו כבר פעולה מתוכננת היטב. גם מי שהציתו את האוטובוס אתמול באו ערוכים למעשה. זוהי רק שאלה של זמן עד שיהיו הרוגים - מצד המתפרעים, מצד השוטרים או משניהם (שוב, בדיוק כמו בקפיטול).
הטיפול צריך לעלות מדרגה גם הוא. אין הבדל בין יידוי אבנים על שוטרים בבית שמש לבין יידוי אבנים על חיילי צה"ל בחברון. אין הבדל בין התפרעות במאה שערים לבין התפרעות בשער שכם. כשם שראש הממשלה אינו מתקשר למופתי של ירושלים כדי שירגיע את הרוחות בהר-הבית, הוא אינו צריך להתקשר לרב בבני ברק כדי שיורה לאנשיו לשמור על החוק. אם צריך כדורי גומי, תשתמשו בהם. אם צריך זרנוקים, תשתמשו בהם. אם צריך עוצר, תטילו אותו (כן, כמו בוושינגטון). אם צריך מאסרים ממושכים, תדרשו אותם.
כן, חובה לבחון לעומק את התנהגותה של המשטרה מול המגזר החרדי לאורך שנים. כן, חובה לבחון לעומק מדוע נוצר קרע כה עמוק בין מאות אלפים של אזרחים שלווים לבין המדינה. אבל לא עכשיו. קודם כל, חייבים להשיב את הסדר על-כנו. קודם כל, חייבים למנוע את המשך השתוללות הקורונה בריכוזים החרדיים ואת גלישתה אל מחוצה להם. קודם כל, חייבים להדביר את הטרור הפנימי הזה.