בין גשם לט"ו בשבט

והיא כל כך יפה

כשהייתי נער, ט"ו בשבט היה "יום הצופה", וציינו אותו ביציאה לימי-שדה. כלומר, לקרחת יער, שהקמנו בה מאהל, ועסקנו במחנאות ובצופיות, לפי גיל החניכים. לכן, בשבוע לפניו הוטרדנו האם יירד גשם, וישטוף את כל תוכניותינו הנפלאות. מאז השילוב בין גשם לט"ו בשבט קיים בירכתי מוחי. בשבוע שעבר ראיתי ניצני פריחה בכרם השקדים של יואל, ונזכרתי בעץ השקד על כביש 4, מצפון לצומת בני-ציון, שתמיד מרנין את לבי בפריחתו המדהימה ביופיה. נסעתי לבדוק, והוא טרם פרח. לכן, לרגל ראש השנה לאילנות, אסתפק בשיר "הַשְּׁקֵדִיָּה", שחיבר שאול נגר, ידידי, ומהדהד את אווירת החג מפעם: "הַשְּׁקֵדִיָּה הִנֵּה פָּרְחָה הַלֵּב נִמְלָא גִּיל וְשִׂמְחָה פִּרְחֵי וָרֹד נִצְבַּע נוֹפָהּ וְהִיא כָּל כָּךְ כָּל כָּךְ יָפָה. // הַחֹרֶף עוֹד בְּעִצּוּמוֹ וְלֹא הִגִּיעַ אֶל תֻּמּוֹ, אַךְ נִצָּנֵי אָבִיב בַּלֵּב אַף הֵם הֵחֵלּוּ לְלַבְלֵב. // בַּבְּקָעוֹת וּבְהָרִים הִיא נִמְלְאָה טַל נְעוּרִים, יַלְדֵי הַגַּן הֵן לָהּ שָׁרִים וּצְרוֹר בְּרָכוֹת לָהּ הֵם שׁוֹזְרִים. // שִׁירִים יָפִים לַשְּׁקֵדִיָּה, בְּלֵב רַבִּים - אַגָּדִיָּה, בַּמַּטָּעִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּפֹארוֹתֶיהָ עֲטוּרוֹת. // בָּאֹפֶק מִתְדַּפֵּק אָבִיב וּשְׁקֵדִיּוֹת עוֹטְרוֹת סָבִיב, הַשְּׁקֵדִיָּה וְט"וּ בִּשְׁבָט כְּמוֹ לְכוּדִים הֵם צְבָת בִּצְבָת. // בַּעֲנָפֶיהָ שְׁלַל שְׁקֵדִים עִם בּוֹא הָרוּחַ הֵם רוֹקְדִים, בְּבוֹא יוֹמָם יָבוֹא קָטִיף, הַשְּׁקֵדִיָּה תּוֹסִיף וַתִּיף. // שְׁקֵדִיָּה נָא לִי סַפְּרִי מָתַי יַבְשִׁיל בָּךְ כָּל הַפְּרִי? מָתַי יָבוֹא הוּא אֶל חִכִּי וְאֶת פִּי שׁוּב תְּפַנְּקִי?" //

דבר בעִתוֹ

בני גנץ, שר הביטחון, הודיע, שתחנת גלי צה"ל (גל"צ) תוּצא ממערכת הביטחון; וזה דבר מבורך, כיוון שכל יום שה"תחנה הצבאית" פועלת (מאז הקמתה, לפני שבעים שנה) הנו רגע של ביזוי הדמוקרטיה ושל לעג לכל מושג יסוד על מקום הצבא בחברה - גם כשגבולותיה חדירים, ומתקיים משא-ומתן מתמיד בינה לבין הצבא. גל"צ הוקמה במעשה בריוני של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, שהורה להפעילה (כיוון שנמצא משד̤ר פנוי במחסני הצבא, לפי האגדה) מבלי שהוסמך לכך בחוק. מאז הקמתה בראשית שנות החמישים ועד אחרי מלחמת ששת הימים הייתה תחנה שולית, ששידרה מעט שעות, אך בעיקר לחיילים. אחרי מלחמת ששת הימים, באישורו של אל"ם מרדכי בר-און, קצין החינוך הראשי, החלה לפרוץ לכיוון הקהל האזרחי, ולוח שידוריה מילא את כל היממה - בלי שום אישור של הצבא, או של רשות השידור. כלומר, כאן נוצקו היסודות לפעולתה בלי כל פיקוח ולחדירתה לתחומים, שצבא במדינה דמוקרטית אינו אמור לעסוק בהם - ובעיקר, לא חיילים במדים. מטבע הדברים, הפכה התחנה עם השנים לבעלת נימה שמאלנית ברורה, כמו כל תקשורתנו, מבלי שהצבא התערב. היו קצינים בכירים, שלא שבעו ממנה נחת, והיו בכירים בצבא, שראו בתחנת שידור ("שלהם") נכס - כאילו שלט הצבא בנעשה בה. בכל אופן, נימה שמאלית ברורה, עוינות לימין וביזוי ערכים יהודיים נשמעים בגל"צ. הרבה שנים מדברים על האפשרות להפריטה, אך מפחדים לגעת בגל"צ, שנולדה מהריון מחוץ לרחם, וממשיכה לפעול פחות או יותר בלי פיקוח, כביכול, בשם חופש הביטוי. אך מי אמר, שלחיילים במדים ולתחנה צבאית יש חופש ביטוי? זה רעיון עיוועים, שמנוגד ליסודות הצבא במדינה דמוקרטית. ואם חופש ביטוי - למה הוא כל כך מוגבל וצר בהיקפו עד שכמעט רק צד מסוים (שאינו הרוב, מסתבר) זוכה לו?! כנראה, יחלוף גנץ מהעולם הפוליטי ככוכב שביט, תוך כמה שבועות, ויותיר אחריו אפס רושם, אפס מעשה ותיק ("המימד החמישי") פתוח. בבחירות הקר̤בות יישאו שידורי ה"תחנה הצבאית": אופי פוליטי מוּטה וברור, כמו תמיד - למרות שזו יחידה צבאית לכל דבר, הניזונה מכספי תקציב הביטחון, וחלק גדול מעובדיה לובשים מדים. להערכתי, החלטת גנץ תתויק בארון, שבו מונחות החלטות דומות וזהות, שקיבלו רמטכ"לים ושרי ביטחון, שתחנת השידור ה"צבאית" הייתה לצנינים בעיניהם; ונמשיך "ליהנות" משידורי "תחנה צבאית" מסיתה. הנה עובדה פשוטה, המדגישה את הצורך לסגור את גל"צ, או להוציאה ממערכת הביטחון - רזי ברקאי, מבכירי גל"צ, התראיין לקלמן ליבסקינד ב"כאן חדשות", וקרא להחלטת שר הביטחון "צעד אומלל", והגדירה כנקמה של גנץ בגל"צ. "'אני מאמין שיהיה מאבק גדול [על גורל התחנה - אב"ץ]', ציין ברקאי. 'הרבה תלוי ב-23 במרץ [יום הבחירות - אב"ץ], מי יהיה שר הביטחון. אני חושב שהרבה תלוי בעמיתים שלנו ['קול ישראל' וערוצי הטלוויזיה - אב"ץ], שבינתיים שותקים כי הם חושבים שזה לא יגיע אליהם, עד כמה העמיתים שלנו יתנו לנו גיבוי. עד כמה נקבל גיבוי מהכנסת החדשה. אני לא חושב שהפור נפל, אני חושב שזה עוד מאבק בשורה של המון המון מאבקים שגל"צ מקיימת כל שנותיה'". כאמור, ברקאי הנו עובד (בכיר) ביחידה צבאית, ועליו לקבל את אישור דובר צה"ל להתראיין לתקשורת. מסופקני אם אישור כזה ניתן; ואם כן - האם ידע המאשר מה הדברים, שעומד ברקאי להגיד? והאם הוא יועמד לדין צבאי על התנהגות בלתי-הולמת, לפחות? דבריו הנם מרי ברור נגד החלטת שר הביטחון ונגד הרמטכ"ל אביב כוכבי, שעומד מאחורי החלטת השר. ועוד עובדה פשוטה, התומכת בסגירת התחנה: גוני כהן, קריינית ועורכת בגל"צ (אזרחית), מקריינת בסרטון תעמולה של מרצ לבחירות לכנסת ה-24.

אי-משילות ואי-אכיפה

שמונים כלי-נשק נגנבו מצה"ל אשתקד, וגניבת אמצעי לחימה נוספים במגמת עלייה. כך נמסר בדיון של ועדת הכנסת לחוץ ולביטחון. זה כמות מחרידה, שיש מאחוריה מגמה, המצביעה שוב על ההפקרות בצבא (עיינו בדוחות, שמפרסם בהתמדה ראויה לציון אלוף יצחק בריק), על אי-משילות ועל אי-אכיפה. החודש נמסר, כי בפריצה למחנה צאלים נגנבה כמות גדולה של תחמושת. רוב הנשק, אמצעי הלחימה והתחמושת הגנובים מגיעים לבסוף לידי עבריינים, או לידי ארגוני המחבלים. בנוסף, מעריכים, שמסתובבת במדינה כמות אדירה (יותר מ-450,000) של כלי-נשק בלתי-חוקיים, שאזרחים, ולאו-דווקא עבריינים, או מחבלים, מחזיקים בה (עיינו בערך הרחוב הערבי בישראל). בראש ובראשונה זו בעיית יסוד של צבאנו, הבלתי-ממושמע והבלתי-מסודר. כאיש מילואים, הפתיעה אותי תמיד העובדה, שיכולתי למלא את תיקיי בכדורים (עד קוטר 20 מ"מ) וברימוני-יד ללא שום בקרה. כשהשתחררנו ממילואים בתום מלחמת יום הכיפורים (באמצע אפריל 1974) הותרנו אחרינו ערמות אדירות של תחמושת, של כלי-נשק ושל מערכות צבאיות, שאיש לא בדק איך היו ברשותנו, למרות שלכאורה נעשה רישום מלאי בחודש דצמבר 1973. והדבר ליווה כל קריאה למילואים לפני מלחמת יום הכיפורים ואחריה. "כל נשק צה"לי, המוצא את דרכו לציבור, זו לא תעודת כבוד לנו", אמר בוועדה אלוף אהרן חליווה, ראש אגף המבצעים בצבא. לדבריו, הורה הרמטכ"ל להקים כוח אבטחה ייעודי למרחב מל"י - בסיס צאלים ושטחי האש, הצמודים לו. אזכיר, שהבעיה קיימת כבר עשרות שנים, ופורחת. אל"ם מורן עומר, ראש מחלקת מבצעים, מסר, כי הבעיה כוללת גם גניבה מבתי חיילים. לדעתו, הצעדים, שנקט הצבא צמצמו את גניבות הנשק מבסיסים ומבתי חיילים. לעומת זאת, גניבת אמצעי לחימה (קליעים, לבנות חבלה וכו') גד̤לה. ח"כ אלוף (מיל') עוזי דיין (הליכוד) ציין בדיון, כי הבעיה העיקרית הנה אכיפה, כולל ירי בפורצים; "ולמי שאין אומץ, בעיה שלו". ח"כ משה (קינלי) טור-פז (יש עתיד-תלם), שהיה מג"ד מילואים, הזכיר בדיון, כי "הנזק הנוסף של הגניבות זה פגיעה במוראל הלוחמים. לאנשי מילואים יש תחושה אבסודרית, כשהם בשטח, ורואים מולם איך מתכננים את הגניבות, ולא יכולים לעשות כלום למנוע את זה חוץ מלהוסיף עוד שמירות". ח"כ צבי האוזר (דרך ארץ), יו"ר הוועדה: "משילות שמתחילה ממניעה של נגישות לאמצעי לחימה, דרך מניעת השימוש בהם, החזרת ההרתעה למרחב - חוק וסדר! זה מה שהציבור מבקש וזו הציפייה מהממשלה - למשול ולהשליט חוק וסדר, שיאפשרו ודאות והתפתחות חיים תקינה במדינת ישראל". ועוד אלה מדברים, הנגב והגליל פרוצים.

משימות

עכשיו, כשנבחרה ליו"ר מפלגת העבודה, נראה לי, שמרב מיכאלי תצטרך למצוא את המפלגה ואת ציבור בוחריה, והיא תעשה זאת בקול תרועה רמה של יחסי ציבור. מניח, שדוד בן-גוריון, מייסד מפא"י (אמה של מפלגת העבודה), מתהפך בקברו למשמע הידיעה, שזו יו"ר המפלגה. קשים ימי גסיסת מפלגת העבודה, ומיכאלי עוד תעיק עליהם יותר.

זיכרונות ממלחמת שבע השנים

במה עסקו ספרי הזיכרונות, שכתבו חיילים במלחמת שבע השנים (1973-1967)? ד"ר אל"ם (מיל') עמיר בר-אור, מרצה במכללת ספיר, יציג את מחקרו בנושא הזה בסדנה הקרובה של "פורום אלפרדו", שתתכנס, לרגל צוק העתים, שוב בזום, ביום חמישי, 28 בינואר 2021, בשעה 18.30. [קישור לסדנה]