|
מוסף "סוף השבוע" של מעריב כולל סידרה של מאמרי הערכה ודעה בסוגיות פנים וחוץ על-רקע אירועי השבוע. חלק לא מבוטל מהפרסומים "אינו עומד במבחן" וקריאת ראשי הפרקים מספיקה ליצירת הערכה מדויקת עד כדי 90% של מה שמצוי בכתובים.
אחד הכתבים המסקרים את ארה"ב והיחסים הבי-לטרליים, לרבות יחסי ישראל עם יהדות ארה"ב, הוא שלמה שמיר, כתב מעריב בניו-יורק. עיינתי בדבריו מגיליון 15.1.2021, 1 ולאכזבתי, ניתן היה לקרוא אותו מאמר גם שלושה חודשים מוקדם יותר. הכתוב "תיקני" לעילא ולעילא וחוזרים בו דבריו הידועים בארבעה נושאים: <
מעניין שהשם שניתן למאמר: "בלי לומר מילה" יציג מאוד לתוכן, על-רקע ההשגות הנ"ל.
בכותרת זו התכוון שמיר לבקר את "הקרירות" כביכול שמפגין נתניהו כלפי הממשל החדש, אולם לא ברור אם ועד כמה הוא מודע למהלכים שמנהלים נציגים ישראלים ותיקים וחדשים עם גורמים שונים, כפי שמדווח במקורות אחרים. ידוע כבר עתה שבעלי תפקידים רבים בממשל ביידן, הם יוצאי ממשל אובמה "וחשודים" א-פריורי בהטיות שאינן נוחות לישראל. ברור גם שהטון האמיתי יינתן במפגש העבודה הראשון בין ראש ממשלת ישראל לנשיא הטרי. בדרך למפגש כזה ממתינות לנו עוד בחירות בישראל ודיוני עבודה והכנה רבים בדרגים שונים, שיהוו מצע למפגש כזה. נתניהו שנכווה קשות ע"י ממשל אובמה, נוקט גישה זהירה עד להתבהרות הדברים, ובצדק. את ביידן הוא מכיר אישית זמן רב אך ביחסי מדינות מכתיבים אינטרסים את כללי המשחק הבסיסיים - עם סימפתיה אישית או בלעדיה. ביידן ללא ספק הוא טיפוס שונה מאובמה, וכאדם מבוגר עם מסורת פוליטית ארוכה, יעצב את דרכו על-פי ניסיונו ואופיו. בשל גילו ומצבו הבריאותי, קשה לדעת אם ישלים קדנציה וסביר שלא ירוץ לקדנציה שניה, דבר הפותח אפשרות נוחה בפני טראמפ להתמודד מחדש על הנשיאות ב-2024. אופציה זו תשפיע ללא ספק על הפוליטיקה הפנימית בארה"ב. המאבק הראשון, הצפוי כבר בקרוב, הוא ניסיון לנצל את השליטה הדמוקרטית בסנט, בכדי להשלים את הדחת טראמפ וכך אולי2 לחסום את סיכוייו לרוץ שוב.
בתחום החשוב ביותר לאזרחי ארה"ב - הכלכלה - בעקבות הישגים מרשימים של טראמפ בשנת 2020, תהיה חשיבות מיוחדת להשלכות הקורונה על המשק האמריקני: כיווץ הפעילות, לצד הגדלת מספר המובטלים בשילוב עם הוצאות עצומות ושינויים במבנה המשק.
נושא הקורונה התחיל בפועל בפברואר 2020 והוא כאן על-מנת להישאר. ימי טראמפ, מבחינת המאבק בפנדמיה, היו "ימי חושך"; ואין ספק שטיפולו בנושא היה שגוי מראשיתו. להערכתי הייתה שגיאה זו אחת משלוש הסיבות העיקרית להפסדו בבחירות, הן בגלל היקף החולים והנפטרים והן בשל ההשלכות הכלכליות של המגיפה, שלהן עד לרבעון האחרון לכהונתו לא ייחס את החשיבות הראויה. סיבה שניה הייתה חולשתו בקונגרס, במיוחד בבית הנבחרים, שנטרלה רבות מיוזמותיו. שלישית היא האפתיה של המפלגה הרפובליקנית וחולשת הסולידריות שהפגינה עם הנשיא שנבחר בשמה. אם פוליטיקה היא שימוש קשה "בכוח רך" לקידום אינטרסים, הרי שסולידריות היא המפתח ליצירת ריכוזי מאמצים לכיבוש יעדים נבחרים. הנהגת המפלגה הרפובליקנית בקונגרס וההנהגות המקומיות במדינות הפדרציה "נרדמו בשמירה"; פעילות ההדחה (Impeachment) השנייה נגד טראמפ, היא תולדה ישירה של מציאות זו. שמיר אינו אוהב את הרפובליקנים; קל מאוד לעמוד על כך מדבריו הכתובים ועוד יותר מהנושאים שמפניהם הוא "בורח". הרפובליקנים השלימו את הפסדם הכולל בכך שאיבדו את הרוב בסינט (לאחר שבבחירות האמצע, 2018, איבדו את שליטתם בבית הנבחרים). ביידן נכנס לבית הלבן כשמפלגתו שולטת בשני הבתים. משמעות הדבר היא שליטה בשתי זרועות הממשל: מחוקקת ומבצעת, דבר שיקל עליו מאוד לקדם את מדיניותו ולסחוף את ארה"ב חזרה לעבר סוציאל-דמוקרטיה אגרסיבית, אם יחפוץ בכך.
מסתבר שסין, שבה החל משבר הקורונה, מגלה התאוששות כלכלית מהירה ונוהגת כאילו התגברה עליו כליל. חלק מהמקורות המדווחים על מצבה, מציינים שחזרה לצמיחה ממוצעת העולה על 6% לשנה. לאור מדיניות ההתפשטות של סין, הרואה בעצמה את מעצמת-העל העולמית הבאה, נמצאת עליונות ארה"ב תחת אתגר אמיתי ותהיה אבן פינה בשיקולים ובהתנהלות האמריקניים; אין לכך אזכור במאמרו של שמיר.3
נראה ששמיר מציג את דילמת הקורונה בארה"ב הצגת-חסר משמעותית. עם למעלה מ-3 מיליון חולים, כ-430,000 מתים והפצה מוגברת של המחלה במרחב האמריקני, ארה"ב נתונה במשבר אמיתי. תוכנית החירום של ביידן מדברת על מאמץ חיסון של 100 מיליון איש (כשליש מאוכלוסיית ארה"ב) ב-100 ימים. בקצב זה מפגרת ארה"ב אחרי הקצב הישראלי פי 11 בקרוב.4 למרות ההבדלים בין המדינות במבנה האוכלוסייה, צפיפותה, תנאי החיים ורמתם, ספק אם בקצב זה תוכל להדביר את המגיפה ולהחזיר את המשק לפעילות תוך שנה, על כל המשתמע מכך.
בשאלת הסכם הגרעין עם אירן, טורח שמיר להרגיענו שעמדת ביידן היא שאין להתיר לאירן להגיע לנשק גרעיני, אבל שוכח שזו הייתה גם עמדתם של מנהיגים אמריקנים קודמים הן לגבי קוריאה (??) והן לגבי אירן, ורק טראמפ היה זה שהפעיל אמצעים אפקטיביים יחסית להשגת היעד. המינויים החדשים בממשל והתבטאויות בעלי התפקידים, אינם מותירים מקום לאופטימיות רבה, כשדיווחי האו"ם מצביעים על התקדמות אירנית מתמדת ואפילו מואצת לעבר יכולת מלאה. האיום האירני חמור לישראל הרבה יותר מאשר לארה", שלה - כמעצמה עולמית - חופש פעולה מדיני וצבאי בלתי מוגבל למעשה, להרוס את התשתית האירנית בתקיפה אווירית. ישראל תוכל לעשות זאת רק "שניה לפני" או "אחרי" תגיע אירן ליכולת זו. זהו הבדל תהומי בעמדת המוצא ובתהליכי קבה"ח בנושא זה, שבו לפי העבר, ביידן הוא יותר אובמה מאשר טראמפ; לכן, אין יסוד לשאננות ושקט נפשי. מצד ישראל.
להערכתי, "הרכבת הפלשתינית" אינה הולכת לשום מקום. ישראל לא תוכל להסכים ליותר מאוטונומיה מוגבלת והפלשתינים לא יסכימו לפחות ממדינה ריבונית. הדברים אינם מתחברים בשום אופן. חיבור יוכל אולי להיווצר במשולש-כוחות שיכלול גם את ירדן, בתמיכת המדינות הערביות הסוניות "המתונות" ובראשן סעודיה מצרים ומרוקו. סביר בעיני שזו תהיה תוצאה מצרפית של ברית אזורית רחבה, שתחסה תחת מטריה פוליטית ואסטרטגית אמריקנית. השמאל בישראל עדיין אינו מוכן לכך אידאולוגית ופוליטית, משום שהוא מקווה לפלג באמצעות עמדותיו בסוגיה זו את גוש הימין. להערכתי כשל בכך בעבר ויכשל גם בעתיד, עם נתניהו או בלעדיו; אולי יותר בלעדיו מאשר עימו. יהדות ארצות הברית ברובה מפגרת אחר מציאות זו ומשרד החוץ האמריקני מפגר אחרי כולם. כל השותפים הפוטנציאליים הנ"ל, נושאים יחד את המטען "המאובן" של אירופה... זו אינה תמונה מעודדת של סיכויים להתקדמות. המסלול לחבר את כל הגורמים הללו לדרך אחת סבירה, עוברת דרך נשיא ארה"ב והקונגרס האמריקני, אם יאותו להמשיך את דרכו של טראמפ בנושא זה.
שמיר תולה תקוות רבות בקהילה היהודית בארה"ב; אינני שותף לו. קהילה זו נתונה בתהליך מואץ של הינתקות מישראל והיטמעות בהוויה האמריקנית, אעל-פי שזו עוברת בשנים האחרונות דיסוציאציה וניתוק מהותיים. הבחירות הקרובות בישראל יוכיחו שהציבור הישראלי הולך ימינה בעוד רוב יהדות ארה"ב פונה שמאלה. קיים כמובן הבדל בין יהודים שהיגרו לארה"ב בעיקר ממזרח אירופה בתחילת המאה ה- 20 וצאצאיהם לבין אלה שהיגרו אליה במוצהר או שלא במוצהר מישראל. שאלת ההזדהות הלאומית היא קריטית ליכולת לשתף פעולה באופן אמיתי. מי שרואה עצמו אמריקני ולא ציוני - "איננו חומר טוב", ואינני מצפה ממנו לגדולות ונצורות, אלא בהתרחש אירועים מיוחדים וגדולים, וגם זה בדור או שניים הקרובים ולא מעבר לכך.
יתר על כן, אינני סבור שיהדות ארה"ב הפנימה כהלכה את ההבדל בין מדינה ריבונית לבין קהילה אתנית במדינה אחרת. היהדות בישראל מייצגת מדינה קטנה או בינונית, אך ריבונית. בעוד הקהילה היהודית בארה"ב, שהיא כיום קטנה מספרית מזו שבישראל, מייצגת אגד קבוצות קהילתיות שונות בתוך ארה"ב, שאינן ריבוניות ולעיתים אף אינן קשורות ביניהן קשר של ממש, למעט אולי במלחמה באנטישמיות. הקהילה היהודית בישראל גדלה, וזו בארה"ב - קטֵנה והחשבון ארוך-הטווח ברור. זאת ועוד, לשתי הזרועות הגדולות של העם היהודי אינטרסים בסיסיים מנוגדים: ישראל ציונית חותרת לאחד את העם היהודי בארץ-ישראל ולכך נדרשת תנועת עליה בלתי פוסקת; ויהדות אנטי-ציונית, או "לא ציונית", מתנגדת, או במקרה הטוב אפאתית כלפי מאמץ לאומי בתחום זה.
המשך הקו הישראלי המעצב מדיניות עצמאית (ככורח), שמוביל גם לשינויי השקפות עולם אוניברסליות, יהודיות ופוליטיות, לצד רצון מתמשך של יהדות ארה"ב להיטמע במקומותיהם עד כדי התבוללות (ומכך מוכתבת גם הסתכלותם על ישראל ויחסם אליה), מבודדים בהכרח בין שתי הקבוצות, בתהליך ארוך וממושך יחסית. שיעור המאמצים שתהיה כל קבוצה מוכנה להשקיע בשימור הקשר והאטת ההתרחקות, יקבע את אופיו, אולם אבל לא ישנה את כיוונו. הווית המציאות משתנה ברציפות, אולם האפקט המצטבר של השינויים בא לידי ביטוי מכריע כאשר בהרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה הבוגרת (מעל גיל 16), התחלף הדור כדי 30% או יותר מזה שהיה בנקודת הייחוס.
יסוד לא פחות חשוב במחלוקת הקיימת, הוא העובדה שיהדות ארה"ב סבורה שזכותה להתערב בחיי המדינה היהודית "מרחוק",5 ואף לפעול נגד החלטותיו הדמוקרטיות של הציבור הישראלי, באמצעים שחלקם נובע מתנאי חיים שונים והאחרים מקשרים מקומיים או אמצעים חומריים שאותם ניתן להפעיל למטרה זו. אין יסוד חמור מזה ליצירת משבר במערכת היחסים בין שתי הקהילות הגדולות; התנאים וחוקי המשחק אינם סימטריים. את התנהלות ממשלת ישראל קובע הציבור הבוחר והכנסת בישראל בלבד, כפי שאת החובות המדיניים של יהודי ארה"ב, קובעים החוקה וממשלת ארה"ב בלבד. שום רעיונות פוסט-מודרניים, אינם נותנים לגיטימציה לשבירת עקרונו אלה.
בדור או שניים הקרובים יהיה עדיין מקום לניסיונות שכנוע הדדיים, חרף השינויים הגדולים הצפויים במהלך תקופה זו. חיזוי ארוך-טווח יותר, בעולם הנתון בבולמוס של שינויים ותהפוכות, נראה בעיני כ"ניחוש פראי" גרידא. |
