נגררים למלחמת המפרץ הראשונה

לולא היה סדאם חוסיין שליט עירק – שיום בהיר אחד השתלט על שכנתו כווית – היה על האנגלו-אמריקנים להמציא אותו. שכּן, אחרי סיום המלחמה הקרה בין הגוש המזרחי לגוש המערבי בניצְחון המערב, הם היו זקוקים לאויב שחור משחור כדי להכותו מכה דּידַקטית את הברברים, בהסכמת ברית המועצות המִדַּרדרת ומועצת הביטחון של האו"ם שבשליטתם. הם העריכו שאחרי המכה לא יעז שום מנהיג ברברי לערער בכוח על הסֵּדר העולמי שלהם. הם לא הבינו שאיומים פנימיים אצלם – תהליכי קריסה פנימיים הפועלים בכל מערכת – מחלישים ויחלישו אותם יותר מהברברים ויַקשו עליהם לנטרל אתגרים חיצוניים. סדאם חוסיין התאים לתפקיד הזה, לא רק מפני שאייֵם על מלַאי הנפט של המדינות התעשייתיות במערב, אלא גם משום ששאף לייצר פצצות גרעיניות. "מבצע תמוז" של חיל האויר הישראלי שהשמיד את הכור הגרעיני העירקי, במבצע תמוז, עשר שנים לפני כן, חשף את כוונותיו של סדאם אך לא חיסל אותן. בשנות התשעים של המאה העשרים, מלחמה גרעינית נחשבה לָאִיום המוחשי ביותר על בני התרבות. כדי למנוע אופּציה גרעינית ממנהיגים מטורפים, התערבו מנהיגי בני התרבות בעניינים הפנימיים של מדינה מטורפת, בעיניהם, וקבעו תקדים. סדאם מילא את תפקידו היטב, עד שכמעט אפשר היה לדמיין שהוא תֵאֵם את צעדיו עם האנגלו-אמריקנים. במהלכיו הברבריים – בהשתלטות על כווית, ביחסו הקשוח לזרים ששהו בארצו בפרוץ המשבר ובהצהרותיו הברוטליות באמצעי התקשורת – סייע סדאם לנשיא בוש להשיג קונצנזוס פְּנים-אמריקני ובינלאומי לפעולה מלחמתית נגדו. הוא היה אויב די חלש ודי מבולבל שכוחו היה רב בפעילות טרור בתוך ארצו ומחוצה לה ולא במלחמה סדירה בשדה הקרב שהוא ניסה לנהל כמו לוחמת טרור.

לפני ובזמן הקרבות, איים סדאם על האנגלו-אמריקנים במתקפת טרור בכל רחבי העולם. איום בטרור הוא נשק עיקרי של הטרוריסט. במקרה של סדאם הייתה לאיום השפעה שלילית על האינטרסים של המאיים. זיהום חופי המפרץ הפרסי בנפט והבערת בארות הנפט בכווית, שגרמו לאסון אקולוגי, היו פעולות טרור שנועדו, לדעת סדאם, להשיג הכרעה במלחמה סדירה אך הם רק הגבירו את המניעים לפעול נגדו. האימפוטנטיות של הטרור בלוחמה סדירה הוא הֶשג נוסף של האנגלו-אמריקנים, שלא היה קשה לצבאותיהם לתפקד ביעילות נגדו ולהפגין את עליונותם הצבאית. סדאם אִפשר להם לצאת מן המלחמה עם מספר הרוגים מינימלי ולנסות את אמצעֵי השליטה והבקרה הסופּר-מודרניים שלהם בתנָאֵי מציאוּת. שוב הוכח שבמלחמה כמו בשלום, יש עדיפות לתקשורת אינטליגנטית בתנאֵי שוויון, בתנַאי שמוכנים להפעיל כוח ולהתגבר על מחסומים פנימיים שהם אִיוּם מרכזי על בני התרבות. אחדוּת הפיקוד העירקית בראשות סדאם הפיקה תוצאות צבאיות קלושות. התקשורת הצבאית המתואמת של צבאות הקואליציה הביאה אותם להשגת כל המשימות. מטרת המלחמה של סדאם אחרי שפרצה הייתה לשרוד. הוא סבר שככל שתהיה שׂרידותו דרמטית יותר, וככל שייגרמו יותר אבדות ונזקים לבני התרבות, יהיו לו יותר סיכויים להשיג את מטרותיו האחרות שלמענן פלש לכווית. מדינות ערב נחלו מפלות במלחמותיהם נגד ישראל, שהייתה בעיניו השליחה האנגלו-אמריקנית במזרח התיכון. הוא העריך שאם הוא יחזיק מעמד ולא יושמד בשדה הקרב מול הצבאות האנגלו-אמריקניים, יהיה זה הֶשג שלא היה לו תקדים בתקופה המודרנית. בעיני נשיא ארה"ב וראש ממשלת בריטניה הפרוטסטנטים, מאזן חיובי של פעולותיהם היה סימן לשביעות-רצונו של אלוהים ממעשיהם. "ההֶישג" שסדאם רצה בו לא היה מובן להם לכן היה להם קשה להבין את התנהגותו. סדאם ביסס את האסטרטגיה שלו על המלחמה בווייטנאם שבה ארצות-הברית לא השיגה הכרעה צבאית ולבסוף ברחה משם. האסטרטגיה שלו לא הייתה מוטעית לחלוטין: הוא ומשטרו אומנם לא שרדו אך גם האנגלו-אמריקנים לא השיגו את מבוקשם ובסופו של דבר דווקא האירנים יצאו נשכרים בטווח הארוך מאותה מלחמה, גם כי בוש הבן לא נזהר כמו אביו מלהסתבך בבוץ העירקי וגם כי בלוחמת הטרור ואנטי-טרור, הברברים לא הוכרעו כפי שהם לא הוכרעו באפגניסטן. התרחש איזון בין ההיגיון התרבותי לאמונה הברברית.

האמריקנים בימי בוש האב, לא העזו להפיל את משטרו ולכונן בה משטר חדש ולסייע לו בכוח, במלחמה סדירה, שבה ידם על העליונה. סדאם לא הפעיל במלחמה זאת את כל צבאו. אם היה עושה זאת, היה מצדיק את הכינוי "מטורף" שהדביקו לו הפרשנים, מפחית את סיכוייו לשרוד וכופה על אויביו להשמידו, כמנהג ברברי ששוד בני התרבות הוא טעם קיומו. סדאם לא היה מסוגל להימנע מהמשבר ומהמלחמה המוגבלת שאליה נקלע. היטלר התאבד כשהוכרע, נפוליאון נלחם עד החייל האחרון, לא כן סדאם. הוא לא המשיך במלחמה עד הסוף המר וההֵרוֹאי. כשהעריך שסכנה נשקפת לשרידותו, קיבל את כל תנאֵי האמריקנים אך לא התכוון למלאם לאורך זמן, לפי מורשת מלחמותיו של מוחמד בבני מכה עובדי האלילים. צבאו הובס בשדה הקרב אבל הוא לא רק שרד אלא גם יצא אחרי הפסקת האש למלחמת השמדה על אויביו מבית – השיעים בדרום והכורדים בצפון. במלחמה פנימית זאת השיג את רוב יעדיו, ואז החליט לשוב לפתֵח נשק גרעיני כדי להרתיע סופית את אויביו, מהלך שגרר את מלחמת עירק השנייה. מלחמת המפרץ הראשונה דווקא חיזקה את שרידותו האישית ואת שרידות משטרו. אומנם כנפיו המגלומניות קוצצו אך קיצוץ זה סייע להארכת שרידותו. הוא נותר השליט הכול-יכול בארצו. מטרות המלחמה של הנשיא בוש היו להאדיר את יוקרתו האישית לקראת הבחירות ב-1992, לחלץ את בני עמו מהלם וייטנאם, להדוף איומים על סדר העולם האנגלו-אמריקני ולקבוע כללי משחק נוחים יותר: זכות האנגלו-אמריקנים להתערבות צבאית במדינות המסַכנות את הסֵדר שלהם; הבטחת שליטת המערב על רוב הנפט במפרץ הפרסי; סיפוח מדינות ברבריות וחצי-ברבריות למחנה בני-התרבות מול הגאות של הברבריות הח'ומייניסטית המוסלמית העולה; החזרת היוקרה למדע, לטכנולוגיה ולכלכלה של ארצות-הברית מול התחרות היפנית והגרמנית בתחום זה,¹ על-ידי הפגנת עליונות מוחלטת של אמצעֵי לחימה אמריקניים מתוחכמים.

כדי להשיג מטרות אלה היה על ג'ורג' בוש לשכנע קודם כל את בני ארצו ואחר כך את רוב תושבי כדור-הארץ שהמלחמה נגד סדאם חוסיין הִנָּה צודקת והכרחית. ההכרח לשכנע הוא ערך תרבותי עליון של בני התרבות הדמוקרטיים לעומת הברברים המשוכנעים אַ-פְּרִיּוֹרִי מכוח אמונתם והאידֵאולוגיה שלהם. לשִכנוע זה הקדיש בוש כחצי שנה. ואכן, במלחמת התקשורת והתדמיות שקדמה לקרבות הִכּה בוש את סדאם. היה זה השג גדול. ראוי לזכור שלנשיא עירק היה מונופול על אמצעֵי התקשורת בארצו ושליטה במידע שזרם ממנה, ובימי המלחמה גם מהשטחים שכבש צבא עירק. סדאם הֵזִין את אמצעי התקשורת במניפּולציות, במיתוסים וב'פֵייק ניוּז' בהצלחה לא מעטה. מול הנשיא בוש, לעומת זאת, נִצבה תקשורת חופשית בלתי-תלויה, ביקורתית ולפעמים עויֶנת, של השמאל הנֵאוֹ-פּציפיסטי במערב. נצחונו של בוש הרפובליקאי היה זמני במונחים היסטוריים, כי ההסתבכות של בנו באפגניסטן ובעירק חִזקה את השמאל האמריקני, שסילק את הנשיא טראמפּ מהבית הלבן אחרי עשרים שנה. הלקח הוא שהצלחות בטווח הקצר עלולות לגרום למפלות בטווח הארוך. אפילו אם מנהיגים, ובעיקר יועציהם, מבחינים במגמות ארוכות הטווח, הציבור הרחב מתעניין רק בטווח הקצר ודורש הצלחות שיגרמו בעתיד לאסונות. זאת אחת החולשות המבניות של הדמוקרטיה שהיא במהותה פופוליזם פוליטי, כפי שניתן להבחין כיום בישראל. _____________ בשבוע הבא: מלחמת תקשרת; הזירה האמיתית בכל מלחמה; מלחמת בני תרבות; במלחמה נגד הברברים בהקזת דם לא די; שמאל נאו-פציפיסטי אמריקני; המדינה הלאומית; מלחמת אבירים וצבאות מקצועיים; ביטול גיוס החובה בארה"ב; "הגדוד הקדוש"; הברברים שבמדינות בני התרבות; מקצועית ושרלטנות; אבירים מודרניים.