זה היה בצהרי יום אחד בתל אביב. הלכתי לתומי ברחוב קינג ג'ורג', כשלפתע שמעתי קריאות מן הכביש: "המפקד!", "המפקד!"... לידי נעצרה מכונית ומחלונה ביצבץ ראשו של ראש העירייה,
רון חולדאי. ניגשתי אליו, לחצנו ידיים בחמימות והמשכנו בדרכינו. עברו עשרות שנים מאז שהייתי מפקדו של רון בבסיס חיל-האוויר תל נוף, ושנינו לא שכחנו. כמ"כ שלו בשלב המכין של קורס הטיס, אמוני קרקע, "בילינו" יחד ארבעה חודשים חווייתיים. הקיבוצניק מחולדה בלט בכושרו, ביוהרתו ובביטחון העצמי שהפגין. היה ברור שיסיים את הקורס ויהיה טייס בחיל-האוויר, וכך אומנם היה.
רון חולדאי היה טייס מהולל, אמיץ, השתתף במערכות ישראל, הגיע לפיקוד הרם בחיל-האוויר. על כך עם ישראל חייב לו תודה. מאז פשט מדיו עשה שני תפקידים בכירים, כמפקד לכל דבר: מנהל הגימנסיה "הרצליה" וראש עיריית תל אביב-יפו. צנטרליסט, מתנשא, בוטה, שהפך את העיר הגדולה למדינה עצמאית כמעט, מעין אוטונומיה. תל אביב שמאז היווסדה הייתה אנטי-תיזה להתיישבות העובדת. בתנועת הפועלים זילזלו בעירונים, שמתפרנסים ממסחר, מפקידות, ממלאכות זעירות וכיו"ב "עסקי אוויר". והנה מזה 22 שנה מנהל את העירייה יוצא קיבוץ חולדה, אשר ממרומי כסאו בקומה ה-12 לא הסתיר את סלידתו מראש ה
ממשלה נתניהו. כעיר הראשה והעשירה, חש העומד בראשה כי כמעט אינו נזקק לממשלה. ואכן, בין מדינת ירושלים למדינת תל אביב שרר בעשור האחרון מעין נתק.
ההחלטה לרוץ לפוליטיקה הארצית גמלה בלבו מזה זמן רב, וגם כשעשה באחרונה את הצעד אל הזירה הפלמנטרית, דומה כי זה לא היה בלב שלם. עובדה - הוא לא התפטר מראשות העירייה. ברוב זחיחותו הציג עצמו בשלטי חוצות מנקרי עיניים כאחד משני מנהיגים שיש בישראל, נתניהו וחולדאי, ואתם המצביעים "בחרו את שלכם". סגנון של פקודה. הביטחון העצמי המופרז של טייסנו היה לו לרועץ. מי שהפיל כמה וכמה מטוסי אויב בקרבות אוויר, סבר כי באותה קלות יפיל גם - להבדיל - את היושב בבלפור. ירה לעברו חרצובות לשון, הציג עצמו כשווה ערך למנהיגותו, וכיוון היישר אל כס ראש הממשלה. גנרל בדימוס, כמוהו כשאר הגנרלים במיל', מדרגת תא"ל ועד רב אלוף, שקפצו למים הפוליטיים, וראו לאן הגיעו. מפקדים מהוללים, שהובילו מבצעים צבאיים, שפקדו על חזיתות ומפקדות, אך כשלו אחד לאחד בזירה הפוליטית, שבה כללי המשחק שונים לגמרי.
לזכותו של חולדאי ייאמר כי קפץ לבריכה הארצית לאחר שתי מערכות אזרחיות שניהל במשך שלושה עשורים, ועדיין גם הוא לא השתחרר מן הסגנון הצבאי, מן הביטחון העצמי המופרז, ניסה למצב עצמו כמעט כ"משיח" שהאומה מחכה לו. דבר אחד הוא לא הבין: מפלגה אין בונים ביום אחד. נכון, מצא שם מפתה - "הישראלים" (לא "התל אביבים") - אבל מה לעשות והישראלים אינם קונים אחיזת עיניים? אין הם מבינים מדוע לתמוך באיש שמאל, שאינו מציג חלופות ברורות לשיפור בכל תחומי החיים. מדבר בשפת השלילה. רק לא ביבי.
עם כל זכויותיו, רון חולדאי התגלה אפוא ככוכב ליום אחד. נסק ודעך. מה ביבי משחק ב"טיק טוק", חולדאי ניסה להשיג ב"צ'יק צ'ק". מצבו העגום בסקרים מסב מבוכה לכל מי שמוקיר את פועלו בתל אביב, כמו גם לכל מי ששירתו לצידו בכל דרגי הפיקוד בחיל-האוויר. היאך לא הכין מראש מערך מבצעי נאות בטרם זינק לזירה הלאומית? הכיצד לא הבין שבחיים הפוליטיים הכלל-ארציים נדרשת סבלנות, עבודת הכנה ממושכת, התארגנות ראויה, הקמת מוסדות, גיוס חברים - עד שיש לך מפלגה של ממש, ולא פלטפורמה-לרגע? הדברים אמורים גם לגבי מפלגונות שמאל אחרות, כמו הפרופסורים של
ירון זליכה, הוותיקים של
דני יתום, תלם של יעלון ותנופה של שלח. אנשים בעלי עבר אלה - מה חשבו לעצמם, כשהקימו באבחה אחת מפלגות? כלום די בשאפתנות, יומרה ואגו כדי לרכוש תמיכה ציבורית מינימלית, ולעבור את אחוז החסימה?
אינני מחסידיה של
מרב מיכאלי, אבל היא לפחות מרימה מאפר מפלגה שורשית, רבת זכויות, בעלת מסורת של כמעט מאה שנה, שאלמלא היא, מיכאלי, הייתה דועכת סופית. סיבות התפוררותה ידועות, ועדיין יש הבדל גדול בין העבודה המתאוששת לבין מפלגות חולדאי, יעלון, יתום, שלח, זליכה. ציבור מצביעי השמאל מבין זאת. האם מי מהחמישיה הזאת יודיע עד מועד סגירת הרשימות ביום חמישי, על פרישה, או על התייצבות מאחורי האישה בשחור? האם חולדאי, שלא ויתר על כסאו בקומה ה12 בבית העירייה, מבין עתה כי הישגיות בתחום אחד איננה מתכון מובהק להצלחה במרחב אחר, וכי אין שני מנהיגים?
