לעת הופעתו של מאמר זה, כבר תהא פרישתם של משה (בוגי) יעלון ורון חולדאי בגדר סיפור, שהתרחק מאתנו במהירות האור. היו (יעלון וחולדאי) ואינם... אבל הסיפור של יעלון חורג מגורלו הפוליטי של האיש עצמו. הסאגה של הגנרל לשעבר, מצביעה על גורלם הפוליטי של אישים לא מעטים, שתורתם - הנגיחה בנתניהו, הפכה להיות אומנותם. וכך עדים היינו לעליה לרגל אל המיקרופון... אל כל מקרופון מזדמן, של פוליטיקאים שסברו כי יקדמו את עצמם פוליטית אך ורק אם יחבטו בנתניהו, אם יהפכו את נתניהו לכר האגרוף שלהם, על-מנת לגדל שרירים פוליטיים.
קבוצה של פוליטיקאים ניסתה את מזלה, אפשר לומר 'הימרה', על הדרך הזו. ציפי לבני, אהוד ברק, בני גנץ, אביגדור ליברמן, איילת שקד, נפתלי בנט, יאיר לפיד ואחרים. פוליטיקאים רבים בקבוצה הזו ונוספים, אימצה את הביטוי רקלאביבי (שהניח לפתחם יואל מרכוס ב'הארץ בחודש מרס 2007, יצחק גאגולה, באתר News1, טבע את הביטוי "למה כן ביבי")...
ומתברר כי בעוד נתניהו לא ניזוק מהקמפיין הזה נגדו, ניזוקו דווקא אלה שעשו בו שימוש נרחב ותוקפני. ארסי המיוחד היה הקמפיין שניהלה לבני נגד נתניהו. אם במעשה ואם במלל. לבני, נזכיר כאן, קיבלה מנתניהו את המינוי המכובד של שרת המשפטים. מעלליה, לאחר מכן עולים על כל דמיון סביר. היא רקחה, יחד עם איתן כבל, את חוק ישראל היום, ולנוכח התנגדותו של היועמ"ש דאז, יהודה וינשטיין (מרס 2015), זימנה עורך דין המקורב ל... נוני מוזס, על-מנת שיספק לה, שרת המשפטים(!), יעוץ משפטי לצורך הנחת החוק על סדר היום של הכנסת...
גם יתר שוחרי ה"רקלאביבי", נפגעו קשות. משה בוגי יעלון היה אומנם האחרון לעת הזאת. אבל במשקלו הציבורי המיוחד, שנגזר מעברו הביטחוני, הוא היה, לצד אהוד ברק, האיום הגדול ביותר על נתניהו. בחודשים האחרונים אף נראה כי הוא הצליח להפיח רוח חיים בעלילה המתמשכת של הצוללות, ובתביעה להקים ועדת חקירה בנושא. טענות היועמ"ש, כי בנימין נתניהו לא מעורב ב"סיפור" הזה, לא גרמו ליעלון להרפות ממנו... מסתבר כי הציבור העניש אותו בחומרה, כאשר בסקרי דעת קהל האיש הלך מדחי אל דחי. על המסלול של בני גנץ אין טעם להרבות במילים וכבר עסקנו בכך בעבר.
גדעון לוי, עיתונאי ידוע המצוי בצד השמאלי של המפה הפוליטית, מעלה לנו את הסעיף לא אחת בהתבטאויות קיצוניות המצדדות בשמאל שבשמאל. והנה הופיע בפוסט מפתיע לפני ימים אחדים. החלטתי להביאו כאן בשל הייחוד המפתיע שלו. והרי חלק ממנו לפניכם: "המחנה אשר עומד מולו (מול בנימין נתניהו - מ.ל.), שמאל מרכז או שמאל ציוני, המחנה בו גדלתי, הוא מקומם אותי הרבה יותר מהימין בגלל כמה טעמים - קודם כל הוא מחנה חלול לגמרי. הוא איבד את דרכו. הוא לא יודע מה הוא רוצה, במילים אחרות הוא רוצה הכל.
רקלאביבי
הוא רוצה גם להיות נאור וגם להיות כובש. גם להיות דמוקרטיה וגם יהודית. גם להרגיש צודק וגם להרוג, לבכות ולירות. גם טוהר הנשק וגם... הכל הם רוצים, לאכול את העוגה ולהותירה שלמה. השמאל הציוני חי בשקר ומוליך שולל עשרות שנים. עכשיו הם בשיא, פעם הייתה אמונה על אוסלו ושתי מדינות ושלום... כל מה שקורה במדינה התחיל איתם ולא עם הליכוד.
שמעון פרס אחראי ליותר התנחלויות וליותר פשעי מלחמה מנתניהו. ליצחק רבין יש יותר דם על הידיים מאשר לבנימין נתניהו, החל ב-48. אני עם הצביעות הזאת לא יכול להמשיך. השמאל הציוני, זה אנשים שרוצים להרגיש נורא טוב עם עצמם והם מקוממים אותי הרבה יותר מהימני, שלא אכפת לו להרגיש טוב עם עצמו.
ומתוך הבוז הזה למחנה הזה, שאלתי את עצמי מה כל כך מתנפלים על בנימין נתניהו, ופתאום הבנתי שנולד העניין רקלאביבי. הוא בעצם בא לחפות על כל הריקנות של המחנה הזה, שאין לו מה ומי להציע, נדבק לעניין הזה של שנאת האחר, במקרה הזה נתניהו, האויב החיצוני שתמיד מאחד את השורות, וזה הפך לסמל, ועולים על בלפור ועומדים עם הדגלים השחורים ומנפחים צוללות והכל בשם הדבר החלול הזה רקלאביבי.
למה רקלאביבי? ומי במקום ביבי? אז חוטפים הלם. נסו לשאול את כל האנשים האלה, מי אתם רוצים שיהיה במקום ביבי, יש לכם מועמד מסוים שבגללו שווה לעלות על בלפור בשבילו? ששווה לעלות על הגשרים ולתופף עם התופים שלכם? פתאום אין תשובה. אז אני החלטתי שאני רוצה לקרוע את מסיכת המסווה מעל המחנה הזה, שמרביתו חבריי הכי טובים אבל אני לא יכול לשאת את זה".
איש לא יכול לכתוב את המונולוג המדהים הזה טוב מגדעון לוי. אלא שזה הוא רק שליש הקרחון אשר מעל המים. שני שלישים ממנו נסתרים. לצערי יש עוד לא מעטים כמוהו (חלק מהם אני מכיר אישית), שגם חושבים כך, אך הם מתנהגים כאותם אנוסים טרם גלות ספרד. אנוסים. יודעים שיְבוּלע להם ולמקור פרנסתם אם יצייצו, יפייסבקו או יטלגרמו... ויביעו תמיכה או חלילה אהדה לנתניהו... הרי השמאל הוא מלך הדמוקרטיה, או שמא נגדיר זאת כמכתיב שיטה הכופה משטר חדש? משהו בנוסח רודנות הדמוקטטורה?
