לאחרונה דן בג"ץ בעתירות כנגד חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי (להלן חוק הלאום). אחת העתירות הסתמכה על הצעה לשינוי החוק אשר הוצעה על-ידי שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין ועוד רבים וטובים.
מעט לאחר העתירה (אשר לא היה שותף לה) פרסם פרופ' ליפשיץ (אחד מיוזמי השינוי) מאמר בעיתון גלובס בשם
"חוק הלאום - לא לבטל לתקן" ובו הוא מסביר את תמצית הצעתו לשינוי חוק הלאום.
במאמרנו זה נטען כי השינוי המוצע מרוקן את החוק ממשמעותו המקורית והופך אותו למופע נוסף של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עוד נטען כי התיקון המוצע לא רק שפוגע קשות בזהותה היהודית של המדינה אלא אף פוגע בזהותה הדמוקרטית ומחליפה בליברליזם קיצוני תוך כדי ערבוב מושגים מסוכן. בהתאם נחלק את המאמר לשני חלקים. הראשון יעסוק בהיבט היהודי והשני בזה הדמוקרטי.
א. מתקפה כנגד זהותה היהודית של המדינה
במאמר הנ"ל מסביר פרופ ליפשיץ כי ברצונו להעניק זכויות קבוצתיות לבני מיעוטים ולחלוק את חותם הלאומיות של המדינה עם עמים נוספים, או כלשונו: "כמדינה
רב-תרבותית שיש בה מיעוט
לאומי, מדינת ישראל מחויבת להבטיח לאזרחי ישראל מהחברה הערבית לא רק שוויון זכויות כפרטים, אלא גם
זכויות קיבוציות כגון הכרה במעמד מיוחד
לשפה ולתרבות הערבית והכרה במעמדם כמיעוט
לאומי בישראל. .. ערביי ישראל זכאים גם
לזכויות קיבוציות ולהכרה במעמדם כמיעוט
לאומי-ילידי... "(ההדגשות אינן במקור). תרבותה של ישראל איננה יהודית איפה כי אם רב תרבותית והלאום שלה משותף יהודי-ערבי. הצעת התיקון הנ"ל מכילה את השינויים הבאים:
1. הוספת הערך דמוקרטי לערך יהודי המופיע בחוק.
2. הכפפה של חוק היסוד ל"רוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
3. הוספה של שוויון זכויות לכל.
4. הפיכת השפה הערבית שוות ערך לעברית כשפת המדינה.
נפתח בנקודה השנייה - הכפפת החוק לעקרונות אמורפים ולא מוגדרים "ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". הכפפה זו תאפשר בקלות לכל שופט שיחפוץ בכך לרוקן לחלוטין את החוק ממשמעותו. די בתוספת עמומה זו על-מנת למחוק כל סממן יהודי יחודי. מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? ובכן זאת כפוף לרוח העקרונות אותם יסבירו לנו באדיבותם השופטים, עקרונות אשר בראשם עומד כמובן השוויון... הלאומי. במילים אחרות, מדינת הלאום של העם היהודי והעם הפלשתיני. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי? ובכן ברוח אותם עקרונות עלומים הרי לא נתכחש לעמים נוספים ובהתאם היא גם מולדתו ההיסטורית של העם הפלשתיני.
נבחן את הנקודה הראשונה (הוספת המילה דמוקרטי) - החוק קובע כי מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי. באמצעות המילה "דמוקרטית" ובפרשנות לא אקטיביסטית מדי המימוש הופך ייחודי גם לעם הפלשתיני. אולם דומה כי המתקפה הקשה מכל היא דווקא המתקפה על השפה העברית (סעיף 4 לעיל). בשפתו של עם באים לידי ביטוי ההיסטוריה שלו, הגעגועים המיוחדים רק לו, המאפיינים הייחודיים שלו, תרבותו, ההווי העממי המיוחד לו וניבי לשונו.
כך למשל בתקופת התנ"ך הייתה האומה העברית אומה חקלאית ובהתאם קיימים בעברית ביטויים רבים הקשורים לחקלאות ויחודיים לעברית. ניתן לקטוף פירות או לגדוד תמרים, לבצור ענבים ולמסוק זיתים, לארות תאנים וכך הלאה בהתאם למקום בו דורכות רגלינו. בכרם, במקשה, בשדה, בפרדס או במטע. שפה הינה מרכיב משמעותי בזהותו של אדם ובוודאי בזו של עם. אנו מדברים עברית וחולמים בעברית ושרים בעברית ומבטאים את רחשי ליבנו הכמוסים ביותר בעברית. אלפי שנים שמרנו על שפתנו במדינות זרות בהן לא היה כל ערך לעברית משום שידענו כי יבוא היום ותהיה לנו מדינה משלנו בה נדבר בשפתנו - עברית, בה יתנוסס בגאון דגלנו וסמל המדינה יהיה סימלנו. שיתוף הערבית בשפתה הרשמית של המדינה איננו שונה משיתוף הסהר המוסלמי עם מגן הדוד בדגל המדינה או בסמליה.
הביטוי בו משתמש ליפשיץ ביחס לערביי ישראל הינו "מיעוט לאומי-ילידי", משל היה זה מיעוט על סף הכחדה ולא חלק מרוב ערבי עצום הסובב אותנו ואשר לו 22 מדינות בהן בא לידי ביטוי אופיו הלאומי ערבי. כך גם שיתוף השפה, משל הערבית איננה שפתם המדוברת של למעלה מ-300 מיליון בני אדם עם 22 אקדמיות ללשון הדואגות לה. אין ספק כי רק מניעת הזכות להגדרה עצמית מהיהודים היא שתציל את העולם הערבי ההולך ונעלם ותדאג לשימור מורשתו תרבותו ולאומיותו הנכחדים.
המתקפה של הצעת השינוי על חוק הלאום היא מתוחכמת. אין היא מציעה לבטל את הלאומיות היהודית, אין כאן דרישה למדינת כל אזרחיה נטולת לאום, היא רק מציעה לשתף בה לאומים נוספים. בפראפרזה נאמר כי ההצעה איננה יוצאת כנגד מוסד הנישואים, היא רק מציעה לשתף את השכנים.
ב. מתקפה כנגד זהותה הדמוקרטית של המדינה
אולם השינוי המוצע איננו תוקף רק את אופיה היהודי של המדינה, הוא מהווה ביסודו מהלך אנטי דמוקרטי מובהק למרות המלל הכמו דמוקרטי בו הוא נוקט מהסיבה הפשוטה שהוא מונע מהיהודים את זכותם להגדרה עצמית. על-מנת להבין זאת, נסטה לרגע מדיוננו ונסביר את משמעות העובדה שבג"ץ דן בעתירות כנגד חוק יסוד ולא דחה אותן בחוסר סמכות. לשיטת בג"ץ, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק מהווים את התשתית החוקתית של מדינת ישראל. במילים אחרות מדובר, אליבא דבג"ץ, בנורמות עליונות אשר כל שאר הפעילות המשפטית במדינת ישראל כפופה אליהן. חוקים אלו נחקקו על-ידי הכנסת ולשיטת אהרן ברק, אבי המהפיכה החוקתית, הסמיכו את בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ לפסול חוקים שאינם חוקי יסוד, דהיינו אינם חלק מהחוקה. לטענתו, פועל הוא מכוחו של מחוקק נבחר בבטלו חוקים ולא מכח עצמו ובכך איננו מפר את ריבונות העם.
בעצם הדיון בחוק היסוד החדש שחוקקה הכנסת, אשר בניגוד לקודמיו נחקק בכוונת מכוון להפוך לחוקה ובנגוד לקודמיו אף זכה לרוב עצום בבית, נוטל לעצמו בג"ץ סמכויות חדשות אשר לא די שלא ניתנו לו על-ידי המחוקק אף אין הוא טוען ולו למראית עין כי ניתנו לו. מכוח מה איפה דן בג"ץ בחוקיות החוקה שקבעו האזרחים באמצעות נבחריהם? מכוח עקרונות מופשטים כמו "יסודות השיטה המשפטית שלנו", עקרונות הידועים לשופטים בלבד ונובעים מהשקפת עולמם.
ככלל במשטר דמוקרטי העם יכול לשנות את החק אם זה אינו מוצא חן בעיניו אולם אין כל אפשרות לעם לשנות את "יסודות השיטה המשפטית שלנו". בג"ץ נוטל את הריבונות מהציבור אשר מאבד את זכותו הפוליטית לעצב את חוקיו ומנכסה לעצמו. דה פקטו אומנם אין הבדל מעשי בין מצב בו בג"ץ מעמיד פנים שהוא פועל מכוח הכנסת לבין מצב בו הוא מודה בכך מפורשות (כמו בעצם הדיון בעתירות כנגד חק יסוד) אולם דה יורה מדובר בחציית קו אדום נוסף על-ידי שופטי בג"ץ.
חוק הלאום מהווה תגובה לא רק לערכיהם של אנשי בגץ אותם הם כופים בסמכותניות על הציבור. זוהי גם התגובה הטבעית והמתבקשת של ציבור אשר חש כי זכותו הפוליטית הבסיסית, לעצב בעצמו את חוקיו נלקחה ממנו. שופטי בג"ץ פותחים שערי ארצנו למהגרי עבודה ומוחקים את גבולנו הגאוגרפי והדמוגרפי. שופטי בג"ץ מונעים ייחודיות לתרבותנו אנו ומכפיפים אותנו למסכת ערכים אוניברסלית ליברלית פרוגרסיבית בנגוד לרצוננו ולשאיפותינו.
לא ניתן להפגין כנגד בג"ץ, לא ניתן למחות נגדו, לא ניתן לצייץ נגדו. כלומר ניתן אולם אין הוא מאזין משום שלא ניתן להחליף אותו או לבחור במישהו אחר תחתיו. כלשון חכמי המשפט "אין לו לבית משפט זה מורא זולתי רצונם והשקפתם של השופטים". "אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל". חוק הלאום הוא המגנא כרטא של עם ישראל. ההתקוממות של האומה כנגד הדיכוי הכוחני הנכפה עליה מלמעלה ומבקש להכתיב לה בכוח מסכת ערכים זרה. חוק הלאום הוא העמידה של נבחרי הציבור וזעקתם - יהודים אנחנו, זוהי ארצנו ועברית היא שפתנו ואתם לא תכפו עלינו לנטוש את תרבותנו.
נשוב עתה לדיוננו. ניתן לכאורה לומר כי השינוי המוצע, איננו אנטי דמוקרטי משום שאין הוא מבוצע על-ידי בג"ץ אלא מופנה בחזרה לכנסת ישראל. השינוי המוצע דורש מהציבור לרסן עצמו בעצמו. לשנות את החוק. מדוע איפה נטען נגדו כי הוא אנטי דמוקרטי?
הסיבה לכך היא שהשינוי המוצע מתעלם לחלוטין מסערת הרגשות שהובילה לחוק עצמו. הוא מגלה אטימות מוחלטת לרצון הציבור. אין מדובר בשינוי סמנטי או צדדי, מדובר במחיקת זהותה היהודית של המדינה תוך העמדת פנים של שינוי קל. מנסחי השינוי מלגלגים על הציבור. אין צורך שבג"ץ יבטל את החוק, הכנעו אתם בלא קרב, ותרו מראש. רצונכם בחוק לאום הקובע כי מדינת ישראל היא המדינה הלאומית היהודית? שכחו מזה. קחו לכם חוק יסוד כבוד האדם נוסף והסתפקו בכותרת "חוק הלאום". קשה לי לדמיין אטימות גדולה מזו או מתקפה חריפה מזו על הדמוקרטיה.
