בשבועיים האחרונים למדנו להכיר טוב יותר את הגישה "המאוזנת" של ממשל ביידן לנושא הישראלי ולענייני המזרח-התיכון בכלל — והתמונה המצטיירת היא של "כפור חם". הממשל החדש עודנו בהתהוות, והסימנים, הן החיוביים והן השליליים, עדיין מהבהבים, ולדוגמא: להשארת השגרירות בירושלים הוצמדה החלטה לפתוח מחדש את הקונסוליה האמריקנית במזרח העיר, כלומר מעין שגרירות לפלשתינים. חיובית הייתה הצהרת שר-החוץ אנתוני בלינקן שאמריקה מכירה בחשיבות הביטחונית לישראל של הגולן — בהמשך לעמדה האמריקנית מאז "מכתב הנשיא
פורד" מ-1975 שאישר שבהסכם שלום עם סוריה עמדת ארה"ב תהייה שעליו לכלול "הישארות ישראל על הגולן" — אך שלילית הייתה התוספת שארה"ב איננה מכירה בריבונות הישראלית בגולן, בניגוד לממשל טראמפ. גם ההצהרה האמריקנית נגד החלטת בית-הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בנושא ישראל והשטחים הייתה חיובית — אך אולי שוב כדי "לאזן", ארה"ב החליטה לחזור ל"מועצת האו"ם לזכויות האדם" שעיסוקה העיקרי הוא בהשמצת ישראל (ושבתקופת טראמפ ארה"ב פרשה ממנה) — אומנם בינתיים רק כ"משקיפה" ללא
זכות הצבעה — מה שיאפשר לה, כפי שיעירו ציניקנים, לרחוץ בניקיון כפיה אם המועצה תמשיך במסורת האנטי-ישראלית שלה.
אך לא רק בענייני ישראל נוקט בינתיים ממשל ביידן "כפור חם", כך הודיע שיפסיק לסייע לסעודיה במלחמתה נגד החות"ם בתימן ואף ביטל את הגדרתם כארגון טרור — אך מאידך נתן לריאד להבין שאין בכוונתו לפגוע בקשרים הצבאיים והביטחוניים האחרים עימה (שגם פועלים לטובת המשק האמריקני).
למדיניות-החוץ של ארה"ב יש מסורת מסוימת של המשכיות — עם דגשים וגוונים שונים שנובעים משינויים במפה העולמית ובנסיבות. זה נכון גם לגבי ישראל שאחרי מלחמת 6-הימים הפכה לבעלת-ברית ונכס אסטרטגי. הצהרות שונות של ביידן ואנשיו נותנות סיכוי שמסורת זו תימשך — אך יש שתי סיבות שעלולות לפגוע בכך: השנאה התהומית כלפי טראמפ שאחד ממאפייניה הוא התנגדות כמעט אובססיבית לכל מה שהנ"ל עשה — ועליית כוחו של השמאל הקיצוני ה"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית שהולך ומתפתח רומן בינו לבין הנשיא ביידן — הגם שאולי רק משיקולים טקטיים.
גם אם לא הכל וורוד, גם לא הכל שחור, שלא כדעתם של פרשנים בימין ובשמאל שמגדירים את ממשל ביידן "אנטי-ישראלי". ראשית, זה איננו מדויק, כפי שראינו — ושנית, זה איננו חכם, שכן עם הממשל הזה יהיה עלינו לעבוד בארבע השנים הבאות.
בעקבות נאום מדיניות-החוץ של הנשיא ביידן בשבוע שעבר (שנישא, לא במקרה, בבניין מחלקת-המדינה ולא בבית-הלבן כדי להדגיש את החשיבות שהוא מייחס לדיפלומטים המקצועיים), שעסק בעיקר בסין, רוסיה, קורונה וכ"ו, אך לא נגע בענייני אירן והמזרח-התיכון, סברו רבים מהפרשנים שנושאים אלה אינם בסדר הקדימות של הממשל החדש — או שאולי טרם גיבש עמדה ברורה לגביהם. ברם, תיתכן גם פרשנות אחרת, כלומר שדווקא מפני שיש עמדה ברורה שאולי אפילו כבר מקודמת, ההתייחסות אליה נעטפת במסך-עשן סמיך. אם השערה זו נכונה, ישראל ומדינות ערב עלולות למצוא עצמן בפני שרשרת של עובדות מדאיגות בנושא האירני, חרף הבטחת הממשל שייקח בחשבון את עמדות בעלות-בריתה במזרח-התיכון בטרם יתקבלו החלטות סופיות.
עניין שכנראה פחות בוער לדידי וושינגטון הוא "הסכמי אברהם" בין ישראל לחלק חשוב מהעולם הערבי. מדיניות השלום של ראש הממשלה נתניהו בתמיכתו המעשית של הנשיא טראמפ שינתה את פני המזרח-התיכון לטובה בצורה חסרת תקדים — גם מבחינת האינטרסים הגיאופוליטיים של ארה"ב. לא כל תומכי ביידן ששים להודות בכך, אך בשלב זה נמנעים מלצאת נגד מה שהושג ומסתפקים בהשמעת ביקורת על ההזנחה, כביכול, של הבעיה הפלשתינית ובהשמעת דעות ביקורתיות על האמירויות הערביות, אך בניגוד לסוגיה האירנית, יש סיכוי שלפחות בנושא זה תיגבר ההמשכיות על הרצון לשבור את הכלים.
