בשבת זו שלפני חג הפורים קוראים בתורה את פרשת תרומה ובנוסף מוציאים ספר תורה שני וקוראים בו, כמו בכל שנה לפני פורים, תזכורת חיונית (דברים כה): [יז] זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. הקשר בין עמלק לפורים ברור, המן הרשע היה מזרע עמלק, אבל איך זה קשור אלינו אלפי שנים אחרי המאורעות הנזכרים? מישהו מאיתנו יודע מי זה עמלק שאותו צריכים למחות? וגם אם מזהים את עמלק התורן, בין אם זה היטלר או חמינאי, האם בכוחנו למחות את זכרו? אלא שכמו בכל עניין בתורה גם כאן יש את הרובד הפנימי שהוא נצחי ונוגע לנו כאן ועכשיו. וברובד הפנימי עמלק זהו קול פנימי שעלול להתעורר בתוכנו וללחוש פיתויים לסטות מהדרך הנכונה.
איך זה קורה? כיצד ייתכן שאצל יהודי יתעורר קול פנימי שיפתה אותו להתרחק מהקב"ה, או לפחות לא להתאמץ להתקרב אליו יותר? ובאיזו הזדמנות זה עלול לקרות? אומרת לנו התורה שזה קורה בַּדֶּרֶךְ, בעת שנמצאים בתנועה קדימה, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. בעת שמתאמצים להתרחק מהרע ומהרוע, מנסים להיפטר מקבעונות חשיבתיים מגבילים ולפרוץ קדימה בדרך לקבלת התורה, זה השלב שבו מופיע עמלק, אותו קול פנימי המטיל ספק ביכולת שלנו לעשות זאת ובכך מרפה את ידינו. והתוצאה היא שההתלהבות מהשינוי המבורך שאליו חתרנו נעלמת, מתקררים. וזהו: [יח] אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ... הרהורי הספק בצדקת הדרך מונעים את ההתקדמות.
אמנם הפגיעה שלו היא בעיקר בחלשים, באלה שהם הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, באלה שלא היו בטוחים ברצונם לצאת ממצרים וגם לא הצליחו להתלהב באמת מקבלת התורה הצפויה בהמשך. אכן, רק את החלשים עמלק הצליח לפתות, אבל הפגיעה היא בעם ישראל כולו שכן מדובר ביחידה אחת, חזקים עם חלשים יחד. שעל כן משה ציווה ליהושע שיבחר אנשים מתאימים (חזקים באמונתם) ויצא להילחם בעמלק (המקורי) כדי להציל את החלשים. והמסר לימינו הוא שהמלחמה בעמלק היא מלחמה פנימית של האדם עם עצמו, עם עוצמת האמונה שלו ועד כמה הוא הפך את האמונה למודעות. ככל שנהיה שלמים באמונה בצדקת דרכנו כך יושפעו אחרים מאיתנו וגם מי שהם עדיין חלשים, יתחזקו.
ליזום התחזקות רעיונית
וכמובן, אסור לחכות עם המאבק הפנימי שלנו עד שעמלק ישמיע את פיתוייו, צריכים ליזום מהלכים שימנעו מראש את הסכנה שנתפתה וימנעו אפילו את יכולתו להתחיל לפתות. ואת הדרך הזאת של התחזקות בדרך של יוזמה מציעה לנו פרשת השבוע (שמות כה): [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. [ח] וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. כאן אנחנו לא מתבקשים לתת תרומה לה' אלא וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה. כי על-ידי התרומה אנחנו לוקחים כביכול את ה' בעצמו, הוא נהיה שותף שלנו ומסייע לנו בכל הדרוש. וכך כאשר יוזמים מהלכים של התקרבות לה', מראש מונעים מעמלק את ההזדמנות לפתות אותנו להתרחק.
וגם זה עלול להיות לא פשוט בכלל, כי מי מבטיח שלא יופיע עמלק ויטען 'כבר תרמת מספיק' או 'סכום כזה הוא מעבר ליכולתך'? לכן הצעד הראשון צריך להיות: [י] וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים... בארון היו מונחות לוחות הברית והוא היה מונח בחלק הכי פנימי בבית המקדש, בקודש הקדשים. הארון מסמל את החלק הכי פנימי באישיות של יהודי, את הלב. שעל זה נאמר וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם בתוך הלב של כל יהודי. המידות של הארון כולן שבורות: ...אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. ללמדנו כי תמיד עלינו להרגיש שאנחנו חסרים משהו, חצאים שיש להשלים אותם. לעולם אסור לנו להרגיש שאנחנו שלמים, כי מי שהוא שלם בעיני עצמו כבר אינו זקוק לשום זולת שישלים אותו.
מכך שכתוב וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. לומדים חכמינו שהכוונה היא שהקב"ה ישכון בתוך הלב של כל אחד מאיתנו. פירוש יפה אבל לכאורה זה לא כל כך הפירוש הפשוט. אומנם כן, אבל התורה רומזת שזו אכן הכוונה אומר מורנו הרב יצחק גינזבורג שליט"א, כי וְשָׁכַנְתִּי שווה בגימטריא אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים = 786. והמידות השבורות רומזות כנ"ל, להערכה העצמית של חוסר, של לב נשבר, שאנחנו אמורים לטפח כדי להיות קרובים אל ה' באמת. דומה כי בימים אלה של שיטפון מסרים סותרים עקב הבחירות הקרבות מן הראוי שנתבונן ונפנים את הרעיונות של פרשת השבוע ופרשת זכור כדי שנדע לסנן ולבחור את המתאים לנו על-פי הרעיונות האלה. נתפלל שה' יעזור לנו ונצליח בכך.
