הבחירות מתקרבות ומדי יום, בדרך כלל ברוב שעות היום, אנו שומעים פוליטיקה. מפלגה זו חובטת ברעותה, ראש מפלגה כזה משמיץ את מתחרהו, יש שאומנותו הפצת שנאה אנטישמית (בעיקר נגד החרדים) ויש מי שמוקיע את "אדוני הארץ" המתנחלים. בכיוון האחר מבקשים בצדק לעשות סדר ולהרחיק מהרשימות תומכי רוצחים ערבים, זה בעוד שבשמאל מצטמררים - הכיצד קמה לה רשימה "משיחית, הזויה, קיצונית, הומופובית"?
משעשע, שלא לומר מגוחך, שבכל רגע נתון יש בנמצא כמה "ראשים" הטוענים שהם ירכיבו את הממשלה הבאה. לאחד יש על-פי הסקרים חמישה עשר מנדטים, לשני שנים עשר, לשלישי שמונה עשר - דע עקא שלאיש מהם אין רוב התומכים הנדרש. היחיד המסתמן כקרוב ליעד הוא, איך לא - נתניהו.
המלל והשיח בין ארבעת המועמדים בעיני עצמם (ולא רק) נע בין משעשע למביך: "רק אני יכול", "רק אותי לא מחרימים ואני לא מחרים איש", "נתניהו יודע שבלעדי אין לו ממשלה", "רק אני יכול לאחד את כולם", וכיוצא באלה.
סער אומר על נתניהו "הוא מפחד ממני". לפיד אומר שנתניהו מזכיר רק אותו כי יודע שרק הוא לפיד יכול להחליפו. ליברמן מכריז שלא ישב עם נתניהו, חרדים וכל מה ש"משיחי" והזוי, שלא לומר "הרסני ומזיק לישראל", כך לדבריו. נתניהו מכריז כי הניצחון מובטח וכי יקים ממשלת ימין "מלא מלא". מה בא ה"מלא" השני לרבות. אולי ריבונות, אולי פינוי חאן אל אחמר? אשרי המאמין לו...
חונטה משפטית
מרץ בקרב הישרדות. כך גם בני גנץ ומרב מיכאלי. אינני קונה את הסקרים המנבאים למה שמתחזה כיום להיות מפלגת העבודה שבעה מנדטים - עורבא פרח בעיני. סביר יותר ואף משאלת לב היא (של כותב שורות אלה לפחות... ואינני לבד מן הסתם) שהשמאל המפולג ייכשל במעבר אחוז החסימה וממילא יקטן כוחו ויגדל כוח המחנה הלאומי.
וברקע לכל אלה חונטה משפטית, מערכת הכוללת שיתוף פעולה בין פרקליטות חולה הנגועה בפגמים רבים ובחוסר הגינות, המייצרת מדיניות מאיימת של איפה ואיפה ואכיפה בררנית המופעלת נגד אנשי ציבור שאינם אוחזים ב"דעה הנכונה".
וראו מה מעוללת הפוליטיקה לאנשים טובים, יראי שמים בכללם. אחד נתפס בשקרים, השני מאשים את חברו בשקרים, זה "יורד נמוך" והשני לפסים אישיים. כולם מדברים עם כולם על כולם ונגד כולם. גם ירי בתוך הנגמ"ש יש, למכביר ורועם, זה למרות שהכול מפצירים בכול לא לעשות כן.
ויש גם מי שנכנסו למערכה בקול תרועה רמה עם יומרות, שאיפות, יוהרה וגאווה בלי גבול. בחלוף זמן נזרקו לשולי המערכה ככלי אין חפץ בו, רק הזפת והבושה נשארו מרוחים על שמם עת קלונם גדול וערוותם גלויה. די אם אזכיר את רון חולדאי שהצהיר הצהרות מרקיעות שחקים על כי ירכיב את הממשלה הבאה, אר הוא כמובן, ובסופו של סקר, מצא עצמו מקפל את הזנב ונחבא מכול כשהוא עטוף כלימה ואדרתו השאולה נשאה ממנו עם הרוח.
מקן לקן
ומה עם רשימת הקופצים מעגלה לעגלה, מה עם הנאמנים לשעה והבוגדים לשעתיים, מה עם הסכינים בגב והפנית העורף (גם לבוחר וגם לחברים לדרך), מה עם כל אלה? בני גנץ הפר הבטחות מפורשות לבוחריו והצטרף לנתניהו. נתניהו מפר סדרתי של הבטחות, גם פוליטיות ואישיות וגם ערכיות ומעשיות, יעידו משה פייגלין, אבי דיכטר, יובל שטייניץ, ניר ברקת ובעצם מי לא...
מה שעגום בכל האמור הוא שלא נראה לדבר סוף. למרבה הצער והבושה אבדו הפוליטיקאים כל בושה ורובם הגדול רואים את טובת עצמם והקריירה הפוליטית שלהם כדבר העיקרי. האמצעי היה למטרה ואנו הבוחרים (תמימים יותר ותמימים פחות) משתתפים, אולי על כורחנו במשחק הזה.
המפלגות והערכים אבדו גם הם הרבה ממשמעותם הערכית. פעם הייתה תופעה מגונה כמו ציפי לבני משהו יוצא דופן. כיום רבים מאוד נוהגים מנהג ציפורה ומדלגים מקן לקן על-פי הנוחות האישית של הרגע. מה עם נאמנות לדרך, עם הבוחר, עם המפלגה, מצעה וקווי היסוד שלה? יוק !!
נראה כי הדברים ייפתרו רק אם תשונה השיטה. זו הקיימת מאפשרת, על-פי מבחן התוצאה, את מחזה האבסורד והבושה לו אנו עדים, ריבוי מערכות בחירות בתוך פרק זמן קצר בכלל זה. אם נרצה לחזור לשיח של ערכים, זהות, מדיניות ומחויבות לאלה כי אז לא יהיה מנוס משינוי יסודי מההתנהלות העכשווית, שינוי חוקתי אם תרצו.
עד אז, נמשיך, אלה המתמידים להשתתף במשחק (הבחירות) להתלבט ולהתחבט בשיפוט אישי, בבחינת מידות המועמדים אל מול ערכיהם, במעקב (לעתים בלתי אפשרי) אחר תזוזות פוליטיות ושינויים, קיצוניים לעתים, במעשים בשטח לעומת הבטחות ומצע. מצדיע אני לכל מי שטרם מאס במערכת כולה. אלה אגב, הולכים ומתרבים.