בשבוע שעבר התקיימו שני ראיונות - האחד של בנימין נתניהו עם יונית לוי והשני של בני גנץ עם אמנון אברמוביץ', אשר חידדו יותר מכל את ההבדלים ביניהם: גנץ כנה, ונתניהו מדבר את השקר; גנץ רואה את הכאב של מצביעיו, ונתניהו רואה רק את עצמו; גנץ יודע לקבל ביקורת, ונתניהו לא מסוגל לשמוע אותה; גנץ מנהל שיחה עם המראיין שלו, ונתניהו עסוק בדפי המסרים שלו; גנץ יודע להודות בטעויות, ונתניהו מתחמק משאלות נוקבות; גנץ מדבר מהלב, ונתניהו מתמיד להיות זחוח; גנץ נוהג בבגרות, ונתניהו מתנהג בילדותיות; גנץ לוקח אחריות על מעשיו, ונתניהו מתמסכן ומתקרבן; גנץ מתנהל בכבוד, ונתניהו מזלזל ביריביו; גנץ אותנטי, ונתניהו הוא שחקן; גנץ מכוון לאינטרס הציבורי, ונתניהו לוקח את תומכיו כמובן מאליו; בגנץ קיימת ענווה, ונתניהו רברבן.
בראיון גנץ עלה למתקפה. הוא מחה על האופן בו אברמוביץ' תופס אותו, ועל הפוליטיקה שהפרשן הפוליטי מטיף לה כאשר הוא מבקר אותו. הוא לא מתנגד לעצם הביקורת שלו עליו (הוא אף הזמין אותו להמשיך ולבקר אותו) - הוא קובל על תוכן הביקורת שלו. גנץ מודע לכך שהשמאל מרכז לא מתנהג ככת כמו הביביסטים וגם לא רוצה שכך ינהג המחנה שלו; להפך - הוא מאמץ ביקורות מסוימות, יודע להודות בטעויות ואף נלחם למען זכויותיהם של מפגינים להפגין נגדו בימי הסגר. אך הוא לא מוכן לקבל את הטענות נגדו לפיהן הוא פוליטיקאי תמים אשר לא יודע לתמרן בתוך השדה הפוליטי ושעל כן עליו לפרוש.
גנץ טוען, ובצדק, שיחסו של אברמוביץ' כלפיו מעודד פוליטיקה כוחנית ושבכך הפרשן הפוליטי סולד מפוליטיקה האוצרת בתוכה דרך ארץ; לשיטתו של גנץ, אברמוביץ' דוגל בפוליטיקה של דחיפת מרפקים ומתעלם מפוליטיקה ממלכתית. ויש משהו בדבריו - נראה שאברמוביץ' רואה פוליטיקה הטומנת בחובה כבוד, יושר, תקווה וכנות, כסימן לחולשה, בעוד שפוליטיקאים מלוכלכים, מניפולטיביים ותחמנים, הוא תופס כחזקים. זה לא שאברמוביץ' מפאר את הפוליטיקה המגעילה, הדוחה והגסה של נתניהו, וזה לא שהוא באמת מכבד אותה, אך הוא כן יורד על הפוליטיקה ההפוכה ממנה לחלוטין של גנץ, ועל זה האחרון מתרעם.
גנץ היה כנה כאשר הכריז שלא יישב עם נתניהו; הוא לא שיקר - פשוט הכללים השתנו כאשר הקורונה הגיעה. הוא מבין את האכזבה של חלק לא מבוטל של מצביעיו ורואה את הכאב שלהם. ההתרעמות שלו מגיעה ממקום מכיל, בעוד שבראיון עם לוי הכעס של נתניהו הגיע ממקום של התמסכנות והתקרבנות.
נתניהו הינו שקרן מדופלם ונאלח; זה ידוע מראש וחזקה עליו שישקר בראיון. לוי יודעת זאת, ועל כן הבינה שעל-מנת שידה תצא על העליונה כל שעליה לעשות זה לשאול אותו את השאלות הנכונות ולחכות לשקרים הבזויים שלו - הצופים כבר יראו אותם בעצמם. אך היה זה מוגזם - היה לה קל מידי לשבור אותו; הוא לא היווה עבורה אתגר אמיתי. יכול להיות שהיא אפילו התאכזבה. הוא היה חסר אונים מולה והיא פירקה אותו לחתיכות קצוצות דק דק.
האמת זרה לנתניהו והוא אינו מסוגל לסבול אותה. לוי שברה אותו כאשר עימתה אותו עם האמת והוא נלחץ והתפרק מולה לחלוטין. למשל, הוא שיקר וטען שלקחו לו שעות בודדות לסגור את נתב"ג אחרי שנודע לו על סכנת המוטציה הבריטית, ולאחר שלוי לא ויתרה לו וחזרה שוב ושוב על העובדה שלקחו לו שישה ימים לעשות זאת ולתימוכין הטיחה בו את התאריך בו אלעד שמחיוף דיווח על הודעתו של שר הבריאות הבריטי מאט הנקוק בנושא - הוא איבד את זה לגמרי. הוא פשוט אמר לה "נה נה נה נה נה" בילדותיות, ואמר כי כך הוא קורא לחיפושיה של התקשורת אחר הדברים הקטנים. זאת אומרת לחיפושיה אחר האמת. הוא פשוט כועס מכיוון שהיא אינה משתפת פעולה עם המסרים שלו. למעשה, רה"מ אינו מסוגל לסבול את האמת ולא מסוגל לתפקד כאשר מוכיחים אותו. בגלל זה הוא חזר על ה-"נה נה נה נה נה" פעם נוספת - זה מה שהאמת עושה לו.
ה-"נה נה" ההזוי והבזוי שלו משקף לא רק את יחסו כלפי חקר האמת בכלל, אלא גם את יחסו המזלזל כלפי התקשורת בפרט, שהרי לפיו חיפושיה אחר האמת הופכים אותה לילדותית. הדבר מסביר כמובן את שקריו בראיון ואת התחמקויותיו בעניין שאלותיה של לוי לגבי ענייניו המשפטיים: חמש פעמים היא שאלה אותו האם הוא מתכוון לחוקק חוק צרפתי או לעשות מהלך שימנע או יעצור את המשפט שלו, וחמש פעמים הוא התחמק.
לא שהוא מזלזל רק בתקשורת - הוא יודע לזלזל יפה מאוד גם באזרחים בכלל, כולל במצביעיו. הרי השקר הגדול ביותר שלו, והראיון הרי היה רצוף בשקרים, היה כאשר הוא אמר שיש תקציב למדינת ישראל. זה לא היה רק שקר חמור ביותר, אלא גם רשעות טהורה, מכיוון שמדובר במשבר הכלכלי החמור ביותר שידעה המדינה, ולא מספיק שבשביל הרווח האישי והציני שלו הוא ביצע פיגוע בכלכלת ישראל על-ידי כך שהוא לא העביר תקציב, שכן שעל-מנת לצאת ממשבר שכזה קיים צורך מהותי בתקציב מסודר, אלא שהוא עוד מרשה לעצמו לשקר בעניין זה בעזות מצח נחושה ולהגיד שהוא כן העביר. פשוט רשעות לשמה.
