המלך נתניהו ממשיך לנהוג כתערובת של מוֹנָרְךְ ודיקטטור כאחת. למרות שלרשותו אמצעי ביטוי המוניים כמו העיתון ישראל היום, ערוץ הטלוויזיה 20, דוברות, גלגל"צ (שבכיכובו של ברדוגו הפך גם הוא לשופרו של רה"מ), וזאת מעל ומעבר לכל ערוצי האינטרנט. על-אף כל אלה אינו בּוֹשׁ להפקיע לעצמו שעות שידור בשלושת הערוצים 11, 12 ו-13. כאשר הוא מוזמן להופיע בראיון, או מזמן את עצמו ל"ראיון" הוא אינו עונה לשאלות המראיינים או הציבור ובמקום זאת יושב וּמְקַלֵּס את עצמו ואת "הישגיו", והופך את השידור לתשדיר שירות.
כרודן מצוי ביבי אינו סומך על איש, מחוץ למשפחתו הקרובה, תָּקוּף פראנויה הוא מסלק מצמרת מפלגתו או שולח לַגָּלוּת את כל מי שמגלה שמץ עצמאות או מנהיגות, ובו בזמן מחייב את כל מקורביו לחתום על התחייבויות לנאמנות מוחלטת כלפיו.
לאחרונה גם החתים שוב את הפוליטיקאים החרדים דרעי, גפני וְלִיצְמָן על מסמך נאמנות. במילה שלהם לא די לו. הגם שקנה את נאמנותם זה מכבר בְּתוֹעָפוֹת כספי ציבור המוענקים למפלגותיהם משפע מעיינות: משרדי רה"מ, האוצר, הדתות ועוד וגם מתאגידים לאומיים כמו הסוכנות היהודית, קק"ל ועוד. וכמובן גם מ"כספים קואליציוניים" עלומים. כתמיד גפני יופקד על הברז כיו"ר ועדת הכספים וישגיח שהזרם לא יחדל.
נראה שהיחיד שלא חתם על התחייבות כזו הוא הבן-יקיר יאיר, שממשיך, אולי שלא במודע, לגרום נזקים לאביו ולליכוד. אפשר ונתניהו שכח שלא מכבר אותו "משענת בטוחה" ששמה דרעי ערב לבני גנץ שביבי אכן יקיים את הרוטציה. החתימות הללו מזכירות זמנים ומאורעות אפלים, כמו שאותו שרץ, להבדיל, הפך לְקָאנְצְלֶר ושינה את אופן שבועת הַוֶּרְמָאכט, ובמקום שישבעו למדינה כְּמִקֶדֶּם הוא דרש והשיג שבועת נאמנות אליו אישית.
ממש כבאותו ספר נבואי "1984" נתניהו הופך כל עובדה על פניה במאה ושמונים מעלות. אחרי הכשלון הנורא בניהול המערכה כנגד הקורונה, אחרי ש-5,500 איש כבר קפחו את חייהם, מאות אלפים אִבְּדוּ את תעסוקתם וחלק ניכר מהמעמד הבינוני פשט את הרגל בשל אי-אימוץ תוכנית הרמזור, אי-סגירת הגבולות בכלל ונמל-התעופה בן-גוריון בפרט, כאשר שיקוליו הפוליטיים גברו על שיקולי בריאות הציבור, עדיין ביבי מתהדר ב"הצלחתו" בבלימת המגיפה.
אגוז קוקוס
לאחרונה ביבי מתהדר ב"הישגיו" ברכישת חיסונים, הגם ששילם מאוצר המדינה מחירים מופקעים בשל האיחור בהזמנתם, עתה
ביבי רוכב על החיסונים לקראת החסינות. לאחרונה אף העביר על דעת עצמו חיסונים שרכש בכספי המדינה למדינות אחרות, בלי דיון מסודר ובלי שיתוף הממשלה, ומחמת שיקולים שלו שאינו שש לגלותם. כך מינה עצמו
לסרסור חסינות.
בני גנץ, האיש והטרגדיה, מגלה מעט זקיפות קומה באיחור נורא. עתה כוחו כה הצטמצם, עד שגם בזקיפות קומתו הוא עדיין מנגח את אחוז החסימה מלמטה. האיש הטוב הזה, אשר כה רבים האמינו להבטחותיו וראו בו את המשיח שסוף-סוף יחלץ את המדינה מאחיזתו החונקת של ביבי, הכזיב קשות. בניגוד להבטחותיו הצטרף לממשלה בראשותו של ביבי, ולמען תואר מפוקפק כראש ממשלה חליפי ולמען כסאות בממשלה נטש את שותפיו לדרך ב"יש עתיד" וכאשר הראה נְטִיָּה מעט שמאלה, נטש אותו גם
בוגי יעלון, עוד דמות גדולה וראויה שהצטמקה לפתע.
עתה חבריו לשירות הצבאי ולקו הפוליטי שלו מבקשים מגנץ שֶׁיִּטּוֹשׁ את הממשלה "הפריטטית" הכושלת ואת עולם הפוליטיקה, בכדי שלא להחליש עוד את המתפללים וְהַמְּפַלְּלִים ללכתו של ביבי. בזמנו המשלתי אותו לאותו בע"ח שציידים טמנו לו פח ולתוך כד צַר-פִּיָּה הכניסו אגוז קוקוס טרי. היצור הכניס ידו לפי הכד, אחז בְּכֹחַ באגוז הנכסף וכאשר קרבו הציידים לא השכיל לשחרר את הקוקוס, למשוך את ידו מהכד וּלְהִמָּלֵט על נפשו. הנמשל לאגוז הוא הכהונה הנכבדה כ"ראש ממשלה חילופי"... מה שקרה מאז הוא שאגוז הקוקוס כבר נרקב אך גנץ עדיין לופת אותו בחזקה. חבל על דאבדין.
נפתלי בנט ואיילת שקד השתלטו באופן מוזר על הנהגת הציונות הדתית המפוארת, שלמרבה התדהמה לא הצמיחה מתוכה מנהיג פוליטי בעל שיעור קומה. דומה היה שהאיש בעל הכיפה הזעירה והסמלית, ואיילת החילונית, צמחו שם בקרקע לא להם ואכן חודש (!) לפני הבחירות שניהם נטשו את הציונות הדתית והקימו רשימה חדשה שלא עברה את אחוז החסימה. מדהים לראות שעדיין יש חובשי כיפות סרוגות שמצביעים להם.
בנט "הצליח" לפלג את הציונות הדתית ששוב התדרדרה מחוסר מנהיג ראוי, המליכה על עצמה אותה גברת שחברה בימים אלה לביבי, ביבי הצליח גם לגרום לחיבור בין סְמוּטְרִיץ' לבן-גביר - מצב שעשוי למנוע מרבים להצביע עבור צמד זה. בנט ושקד עבדו עם ביבי ושניהם גורשו כלאחר יד בשל התערבותה של שרה נתניהו, אך הדבר לא הפריע להם לשתף עם ביבי פעולה. גם כיום, כשמסתמנת אפשרות להדיח את ביבי מכס רה"מ בנט אינו מגלה לקהלו לאן פניו: עם ביבי או נגד ביבי. לעניות דעתי די בכך כדי ששום אדם נבון ובעל דעה ברורה לא יצביע להם או עבורם.
מריבות פנימיות
בשדה הפוליטי בצבצו לפתע אילנות חדשים ומעוררי תקווה:
רון חולדאי גח בקול תרועה מעיריית תל אביב, אותה הוא מנהל בהצלחה, הוא מיד פרסם מודעות בהן קרא לבחור בינו לבין ביבי, באותה מהירות בה גח גם שב ללשכתו באותה עִירִיָה במקום להצטרף למפלגת העבודה במקום ראוי.
בוגי יעלון ורשימתו "תלם" גם לא המריאו. עוד אדם טוב והגון שעשוי היה להחזיר אמת והגינות לצמרת המדינה לא הצליח להמריא. דומה שכך הדבר גם עם פרופ'
ירון זֵלִיכָה הכלכלן המוכשר שסירב להצטרף לרשימה נוספת ועתה מפרפר בביצה הפרושה מתחת לאחוז החסימה.
המפלגות החרדיות יושבות איתן על בסיס מצביעים קבוע, המבקש להמשיך ולזכות בזכויות היתר של אי-שירות בצבא, אי-יציאה לעבודה ולהוסיף ולהתקיים מכספי ומסי הציבור החילוני. כאשר יש תזוזות קלות בצמרת ומריבות פנימיות שבשלב זה אינן פוגעות בסיכוייהן בבחירות.
עתה נותר לקוות כי לפיד, סער ובנט ישכילו להתאחד, לצרף את ליברמן ואפילו את "העבודה" ומרצ, להקמת קואליציה וממשלה חלופית, עם או בלי הדתיים למפלגותיהם, לפעול להחזרת השפיות ולהקדיש אונם, זמנם וכישרונם לטובת המדינה וכלל תושביה ולא לגחמותיו של אדם יחיד שסבור כאותו לוּאִי ש"המדינה זה אני".
