|
בנאום מצב האומה בינואר 1980 תיאר הנשיא ג'ימי קרטר בצבעים קודרים את הסכנה של אובדן הגישה האמריקנית לנפט המזרח-תיכוני. הוא יצר את "דוקטרינת קרטר", ולפיה כל ניסיון להשתלט על המפרץ הפרסי ייחשב כהתקפה על אינטרסים חיוניים של ארה"ב וייענה בכל האמצעים, כולל שימוש בכוח. הדוקטרינה הזאת תקפה עד היום, למרות שהמצב האנרגטי השתנה כליל. כיום ארה"ב היא מפיקת הנפט הגדולה בעולם ומייבאת ממקסיקו יותר מאשר מסעודיה.
הנשיא ג'ו ביידן צריך להכיר במציאות זו ולעצב מחדש את מדיניותה של ארה"ב במפרץ הפרסי – טוען הסנאטור הדמוקרטי כריס מרפי, חבר ועדת החוץ של הסנאט, במאמר ב-Foreign Affairs, המספק מבט לחשיבה העשויה לעצב את מדיניות ארה"ב באיזורנו בשנים הקרובות. מרפי מציע שהמדיניות החדשה תקדם את ערכיה של ארה"ב, תותיר אותה מחוץ להתערבויות בלתי נחוצות ותתן עדיפות לשלום וליציבות באיזור.
יש סיבות רבות ליחסים הדוקים בין ארה"ב לבין מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ – בחריין, כוויית, קטר, סעודיה ואיחוד האמירויות. החלטת בחריין ואיחוד האמירויות לכונן יחסים רשמיים עם ישראל היא סימן ברור להשפעתן החיובית האפשרית. לכוויית וקטר יש תפקיד חשוב בתיווך בסכסוכים איזוריים. שיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ במאבק בטרור, על כשליו, עדיין חיוני, משום שלמדינות אלו יש מידע מודיעיני שארה"ב אינה יכולה להשיג בעצמה. לכן, על ארה"ב להבהיר להן שאין בכוונתה לצאת מן האיזור, אלא ליצור קשר יציב יותר עימן.
אבל, טוען מרפי, הגיע הזמן להודות בפגם המרכזי בגישתה הנוכחית של ארה"ב למפרץ: שתי העדיפות העליונות של מדינות המפרץ – קבלת סיוע אמריקני למלחמותיהן והתעלמותה מהדיכוי הפוליטי בהן – יהרסו אותן בסופו של דבר. מטרתה של ארה"ב חייבת להיות להחליף את היסוד הפגום הזה בשיטה חדשה, התומכת במעבר בדרכי שלום של מדינות המפרץ לכלכלה מגוונת ולממשל יציג. יחסים שיתבססו על קשרים כלכליים, דיפלומטיים ומשילותיים – במקום רק קשרי ביטחון – יהיו לטובת ארה"ב והמזרח התיכון גם יחד. |
|
לשאוף לדו-שיח ביטחוני אזורי
|
|
|
|
|
|
תמרון אמריקני במפרץ הפרסי [צילום: חסן ג'מאלי, AP]
|
|
|
הצעד הראשון הוא להתנתק ממלחמות הפרוקסי שמנהלות מדינות המפרץ עם אירן בתימן, עירק, סוריה ולבנון. אירן היא אויבת של ארה"ב, אך מלחמות אלו רק מחזקות את השפעתה ויוצרות סבל אנושי איום. ברור לחלוטין, כי ארה"ב אינה יכולה להשפיע על התוצאות בסוריה ותימן, משום שהתערבותה הייתה חלקית בלבד ורק האריכה את העימותים. ארה"ב סובלת מאשליה לפיה ביכולתה להשיג באמצעים צבאיים את יעדיה הדיפלומטיים במזרח התיכון; בפועל היא הביאה לעלייתן של קבוצות קיצוניות ולהתחזקות הרגשות האנטי-אמריקניים.
ארה"ב צריכה לשמר את שותפותה הביטחונית עם מדינות המפרץ, אך נוכחותה בשטח צריכה להיות קטנה יותר. הבסיסים באזור הם יקרים, מסיטים את תשומת הלב מהזירות החשובות באפריקה ואסיה, גורמים לארה"ב להתעלם מפגיעות קשות בזכויות האדם ומהווים יעד תעמולתי לאירן, דאעש ואל-קאעידה. הממשל צריך לחשוב ברצינות על צמצום הנוכחות באיזור, סבור מרפי, כי עלותה גבוהה מתועלתה. עליה גם לוודא שהיא מוכרת למדינות המפרץ נשק הגנתי, משום שכיום הנשק שהיא מוכרת משמש להפרת החוק הבינלאומי.
אם ארה"ב תעשה זאת, אין ספק שסעודיה ואיחוד האמירויות יתלוננו שהיא נוטשת אותן ומחזקת את אירן. משימתו של ממשל ביידן תהיה לשכנע אותן שיש חלופה לתחרות הצבאית הבלתי פוסקת עם אירן. דו-שיח ביטחוני איזורי שיכלול את כל הצדדים, יכול להחליף את מלחמות הפרוקסי ומכירות הנשק. הדבר נשמע כמו אוטופיה, אך הוא מציאותי. הניצנים לכך ניכרים מזה שנים, ומנהיגות אמריקנית שתשלב מקל וגזר יכולה להוביל לדטנט. דו-שיח כזה גם יכול לקרב את מדינות המפרץ למדיניות האמריקנית מול אירן, כולל בנושא הגרעין.
המקום הטוב ביותר לבחון את ההיתכנות של שינוי המדיניות הוא תימן, לאחר שביידן הודיע שהוא מסיר את תמיכתו מפעילותה של סעודיה שם ומינה שליח מיוחד שיתמוך במאמצי השלום של האו"ם. ארה"ב היא היחידה היכולה להוביל להתקדמות. אם תצליח למצוא נתיב לשלום שם, הדבר יהווה הוכחה לצדקתה של תפיסת הדו-שיח הרחב. גם מדינות המפרץ צריכות לקדם זאת בברכה, משום שירידת מחירי הנפט תאלץ אותן בקרוב לבחור בין השקעה ברפורמות כלכליות לבין מלחמות בחו"ל.
|
|
קשה, מכאיב - ומועיל לשני הצדדים
|
|
|
|
|
|
בסיס מנאמה בבחריין [צילום: חסן ג'מאלי, AP]
|
|
|
מרפי טוען, שארה"ב צריכה להיות תקיפה יותר מול מדינות המפרץ גם בנושא זכויות האדם. לנוכח התקפותיו של דונלד טראמפ על הדמוקרטיה האמריקנית, חשוב עוד יותר מבחינת ביידן ללוות את דבריו על חוק וזכויות אדם במעשים בבית ובחו"ל. שיקום יוקרתה של ארה"ב בעולם הוא משימה קשה; הפסקת עצימת העיניים מול מדינות המפרץ תסייע בכך.
השיח עם מדינות המפרץ בנושא זכויות האדם צריך להיות מציאותי. הן לא יהפכו בן-לילה לדמוקרטיות מודרניות. אבל אם מדינות המפרץ רוצות למשוך השקעות זרות, עליהן להתמודד עם המתקפות האכזריות על מתנגדי משטר והעדר שלטון החוק. תפקידה של ארה"ב הוא לעזור להם, שהשיטה של "לא מס אבל גם לא ייצוג", לא תחזיק מעמד. כאשר הגידול באוכלוסייה מכרסם בהכנסות מן הנפט, משפחות המלוכה לא יוכלו בקרוב להרשות לעצמן את המשוואה הזאת; כאשר הסובסידיות ייפסקו והדיכוי יימשך, תפרוץ סערה של מחאות. למרבה המזל, יש דוגמאות לרפורמות מוגבלות שיכולות לסייע למשוך זמן, כמו בכוויית, שאמנם רחוקות מדמוקרטיה ייצוגית מודרנית, אך מסמנות כיוון של שיפור.
יש שיטענו, כי ארה"ב עלולה לגרום למדינות המפרץ להתרחק ממנה ולפנות לכיוון רוסיה או סין. מרפי דוחה טענה זו, ואומר שהוא מבוסס על חוסר הבנה מוחלט של העדר התחליף לעוצמה הצבאית האמריקנית ושל חוסר רצונן של מוסקבה ובייג'ינג ללכלך את ידיהן במזרח התיכון. לרוסיה יש מעט להציע למדינות המפרץ; היא מתחרה שלהן בשוק הנפט. סין תמשיך לחפש הזדמנויות כלכליות באיזור, אבל בעתיד הקרוב לא תרצה למלא תפקיד ביטחוני משמעותי בו.
מדיניות החוץ האמריקנית הפכה לאנכרוניסטית במידה מסוכנת, במיוחד במפרץ הפרסי – מסכם מרפי. האינטרסים שלה באזור השתנו, אך המדיניות נותרה בעינה. לביידן יש הזדמנות לאתחל מחדש את השותפות עם מדינות המפרץ. זה יהיה קשה, מכאיב ויגרום מחאות קולניות – אבל התוצאה תהיה מועילה לשני הצדדים, תקדם את האינטרסים האמריקניים ותקרב את מדינות המפרץ לעתיד שהן ראויות לו.
|
|
