לפני כשבוע צפיתי בסרטון שבו גב' לוסי אהריש ראיינה את אביסתאם מרוועאנה ממפלגת העבודה. והנה אותה גב' אהריש - פרו ישראלית ידועה, מראיינת בניחותה את הגב' מרוועאנה, שהצהרותיה האנטי יהודיות (ולא רק האנטי ציוניות...) הביאו את ועדת הבחירות של 2021 לפסול את האחרונה, שהיא מועמדת מספר שבע במפלגת העבודה. המראיינת, גב' אריש, יצאה בעבר בחריפות נגד מתראיינים מרצועת עזה. גב' אהריש יצאה חוצץ נגד ח"כ לשעבר חנין זועבי מבל"ד, ואף החרימה אותה בראיונותיה. לפני מספר שבועות התראיינה ח"כ אעידה תומה-סלימן בתוכנית שבה מראיינת גב' אהריש, אבל למרבה הפלא דווקא באותה תוכנית נעדרה אהריש מלראיין ובמקומה נשלח מראיין חד-פעמי.
דעותיה של גב' אהריש נגד "הרשימה הערבית המשותפת", ידועות היטב והיא מביעה אותן בפרהסיה, תוך ההדגשה שמייצגי הרשימה הזו, בפרלמנט הישראלי, מייצגים קיצוניות ערבית. והנה מופיעה על המסך של אהריש אחת שאמרותיה נגד היהודים חרגו מעבר לפוליטיקה האנטי ציונית ומדברים על דברים זוועתיים כמו השמדת זכרון יעקב, השפלת רגשות ניצולי השואה המרה, בדמות רעיון ל"מחקר" על "יחסי האישות" של ניצולי השואה, ועוד מיני רעיונות זוועתיים שאינם קשורים להתנגדות פוליטית אלא לחולניות הנפש של המצהירה, ומסתבר שגב' אהריש פונה אל הגב' הבעייתית בלשון רכה, ואיננה שואלת אותה שאלות על אמירותיה הקשות.
לעומת זאת אהריש "מלטפת" אותה. גם מרוואענה איננה משתלחת באהריש אלא מגלה כלפיה חיבה, כאילו גב' אהריש היא שותפתה לעמדותיה ברדיקליות. יש לציין כי הח"כיות זועבי, יזבק, סלח ותומה-סלימן הן אומנם לוחמות פלשתיניות נוקבות, אבל מעולם הן לא פגעו בשפתן ביהודים כיהודים ולא לעגו לשואה המרה. ח"כ אחמד טיבי ידע לנאום את הטוב שבנאומים הפרלמנטרים שנשמעו עד היום בישראל ולהבין את כאב השואה וגם ח"כ רדיקלי כזחלקה לא חלם לפגוע ביהדות או ביהודים בנאומיו ובמעשיו. אבל גב' אהריש השתלחה בכול הללו, לפעמים באופן קיצוני יותר מח"כי הימין בישראל. אם כך מה מסתתר מאחורי הפרדוקסליות הזו?
רב המאחד וגדול מהמפריד
יש דבר אחד שמאחד את השתיים והוא אינו שולי כפי שהוא נראה. שתיהן מניפות את הדגל של האישה הערבייה בישראל הלוחמת בחברה המסורתית הערבית-מוסלמית, ולדוגמה הן גם התבוללו עם יהודים לשם הרעיון הזה, תוך שימת ביקורת חריפה על הגבר הערבי. לא במקרה זזה הגב' מרוואענה ממרצ ומ"הרשימה הערבית המשותפת" למפלגת העבודה הציונית. זהו "אנטריזם" של הגב' הזו למפלגה ישראלית חילונית ואנטי דתית, שגב' מרב מיכאלי, כיו"ר החדשה שלה, חיזקה את נטיותיה האנטי קונצנזואליות מבחינת החברה היהודית המסורתית. שנים רבות הייתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית - בלבושיה כמק"י, רק"ח ולימים חד"ש, הכוח הערבי הרדיקלי היחידי בסקטור הערבי, עד שנת 1984, כשקמה "הרשימה המתקדמת לשלום", בראשות מוחמד מיערי.
באותן שנים היו פעילים ערבים רבים, לא פחות לאומנים מאלה ששכנו במסגרת הקומוניסטית, שתיעבו את הקומוניזם וגם את השיתוף היהודי-ערבי שם. מאחר שלא הייתה להם מסגרת לאומנית משלהם הם העדיפו לקדם את אינטרסיהם הפרטיים (שאותם לא יכולים היו לקדם דרך הרשימה הקומוניסטית האופוזיציונית) בתוך מפלגות ציוניות כמו מפלגת העבודה, ולחכות ליום שתוקם מפלגה ערבית-לאומנית והם יעברו אליה. עשרות כאלה סיפרו לי כי מדובר באלפים כמותם. לצד העניין האישי של גב' מרוואענה - לקדם את עצמה במפלגת העבודה שנמצאת בקונצנזוס הישראלי, הרי שהגב' הזו מעוניינת גם לקדם את שבירת המסגרת המשפחתית ברחוב הערבי ולהצטרף, מהצד הערבי, להמשך בנייתו של "העם החדש" שמכונה בפיהם "ישראלי", תוך שבירת המסורת של העם היהודי האותנטי ושל החברה הערבית-המוסלמית הפטריאכלית גם יחד.
את הרעיון הנלוז הזה כבר הזה אדם בשם יונתן רטוש - ותמך בו ח"כ המנוח לשעבר, אורי אבנרי. את ה"עם החדש" הזה הם כינו "הכנענים". בשנים האחרונות החלו מספר ח"כיות מ"הרשימה המשותפת הערבית" - ובראשן אעידה תומה סלימן הנוצרייה, לקדם אף הן את הרעיון לשבירת ההגמוניה של המסורת הערבית, ובעיקר המוסלמית, בסקטור הערבי. ולכן הגברות אהריש ומרוואענה מניחות לרגע את ההבדלים ביניהן מבחינה פוליטית ומעדיפות להתרכז במאבק לשבירת החברה הערבית וקריסת הדת האיסלאמית על פני הויכוח על הקרב בין ישראל לפלשתין. הנישואין לגבר יהודי, בין אם מדובר באיש ציוני או לא ציוני, הוא האמצעי לפריצת הדרך הזו.
מיכאלי כמקדמת שבירת הקונצנזוס
גב' מרב מיכאלי הניחה למרוואענה את הבסיס להנחתה חדשה. פלא פוליטי הוא כיצד גב' מיכאלי הפנתה עורף לעשרות פעילים ערבים מרכזיים במפלגת העבודה, ובראשם לשר לשעבר, ראלב מג'דלה, ובתוך כך אולי גם הפניית עורף לאלפי מצביעים ערבים בעתיד, ובמקום לקדם מנהיג ערבי כמג'דלה, שהוכיח את עצמו אלקטוראלית והיה נאמן למפלגה הרי שמיכאלי העדיפה את מרוואענה המבודדת ברחוב הערבי. השמאל והמרכז הישראלי יעדיפו בענייני הדת להילחם נגד הדת היהודית, ובמיוחד נגד הבסיס החרדי, ואילו כלפי האיסלאם, ובמיוחד הנצרות והדת הדרוזית, לגלות "הבנה", מאחר שאלה אינן הדתות המפריעות ל"מיינסטרים" האנטי דתי של החברה היהודית החילונית.
בעשורים האחרונים החלו אנשי שמאל לנסות יותר להילחם גם נגד חוקי האיסלאם בחברה הערבית בישראל, אבל באופן הרבה יותר מתון. אבל גב' מיכאלי היא עוף פרובוקטיבי גם בנוף השמאלני האנטי דתי הרגיל. זו אחת שכבר יצאה בגלוי נגד "מוסד המשפחה", זו אחת שלא רק שכופרת בקב"ה, רחמנא לצלן, אלא שעושה ליצנות משמו ובפרהסיה, ומסתבר שלפחות היא עקבית גם לגבי הנכרים ולא רק נגד הדתיים היהודים, בתפיסתה האנטי דתית הקיצונית. לא במקרה היו"רית החדשה הזו של מפלגת העבודה, "דילגה" על הקשר עם אותם עשרות פעילים ערבים מרכזיים של מפלגתה, שרובם הם מאנשי המשולש הערבי הצפוני של מדינת ישראל. הפעילים הללו הם כמובן גברים - וגם החילוניים שבהם, מעדיפים את ה"סטאטוס קוו" של חברה ערבית מסורתית ומשפחתית מאשר הכנסת מצעדי תועבה, מועדונים מפוקפקים, סמים בפתח בית הספר התיכון לתוך החברה הערבית, ויורידו את מוסריותה של האישה הערבייה, גם זו החילונית.
גב' מיכאלי חפצה לדלג על הדור הזה ובמקום זאת היא חפצה להקפיץ קדימה ערבייה שתלך ב"תלם המתירני" החדש שגב' מיכאלי טווה אותו כבר למעלה משני עשורים. כאן נכנסת גם לוסי אהריש למשבצת הזו - של שתי הגברות ממפלגת העבודה. לאחר ששנים רבות גב' אהריש הייתה "אאוטסיידרית" בחברה הערבית, הן מבחינה פוליטית ומבחינה חברתית ותרבותית, הרי שמפלגת העבודה השמאלית-ציונית-יהודית עם הגב' הערבייה הרדיקלית החדשה, היא עבורה קרש קפיצה ל"קונצנזוס הישראלי" מחד-גיסא, לצד שילובה החדש בחברה ערבית באופן שונה מבחינה תרבותית, מאידך-גיסא. ועכשיו כמה מילים לקוראיי הערבים.
מהי "הנכבה האמיתית"?
בשנת 1929 התרחשו מאורעות תרפ"ט. כמעט קרוב למאה יהודים נטבחו בפוגרום בחברון. יהדות אירופה הזדעזעה מהרצח. ואז קם רב יהודי בשם רבי אלחנן ווסרמן, תלמידו של "החפץ חיים", וטען כלפי רבני היהדות החרדית כי "אתם מזדעזעים ממותם של עשרות יהודים אבל אתם אינכם מזדעזעים כאשר בכול יום ויום התנועה הציוניות גורמת להתפקרותם של אלפי ילדים יהודים בחינוך אנטי דתי, ואשר קורבנותיו לא יזכו לעולם הבא". אני מבין את זעקות הערבים בישראל על הסולידיות שיש להם עם אחיהם בגדה המערבית וברצועת עזה. אני מבין את כאבם על קורבנות הפשע ברחוב הערבי.
אבל אותם המזועזעים כנראה שאינם מבינים כי חברה ערבית בנוסח מרוואענה - אהריש, ובסיוע תומה סלימן ואיימן עודה, תביא להכנסת מועדוני תועבה לסקטור הערבי ולצריכת סמים לילדי התיכונים הערבים, עד להתבוללותם ולירידה דמוגרפית בסקטור הערבי. אין ספק ששי'ח מנצור עבאס וחברי התנועה האיסלאמית הבינו זאת ערב החלטתם הנחרצת לא לחבור עוד לאלה המעדיפים להעביר לערבים בפרלמנט את יו"ר "הוועדה לשוויון האישה" במקום להעביר לידם את הוועדה למיגור הפשע ברחוב הערבי. בקדנציה האחרונה, זו שלאחר סיבוב הבחירות השלישי, עלה נושא נוסף. זה היה בנוגע לחוק התומך במניעת טיפולי המרה גם למעוניינים בהם.
אנשי רע"ם הצביעו נגד החוק ואילו יו"ר חד"ש, שהוא גם יו"ר "הרשימה הערבית המשותפת", איימן עודה, עם הח"כית אעידה-תומה סלימן ועם הח"כ עופר כסיף, הצביעו בעד החוק הזה, שיכניס את הלהט"ביות בעתיד גם לרחוב הערבי. שלושת התומכים הללו היו מחד"ש. שמונת הח"כים האחרים של "הרשימה הערבית המשותפת" ברחו מההצבעה ונמנעו מלחוות את דעתם בנושא. בניסיונות החבירה מחדש - ממש לפני הגשת הרשימות של בחירות מרס 2021, העמידו אנשי רע"ם בקשה לאנשי חד"ש להתחייב בעתיד לא להצביע נגד חוקים שהם אנטי החברה הערבית אבל עודה ותומה-סלימן עם כסיף, סירבו.
המהפך השלילי של חד"ש משנת 2015
חד"ש של 2015 ואילך איננה עוד חד"ש שהחלה להתגבש מסוף העשור הראשון של המאה ה-21 ועד הקמת "הרשימה הערבית המשותפת". בחד"ש של עד 2015 החלה המנהיגות הערבית להפנים כי הקומוניזם הדוגמטי וה"ישראליות" של ההנהגה היהודית שם הם "אטוט" ובמקום זאת יש לפעול לכיוון של ערביזצייה של המפלגה. הכבוד לחברה הערבית בכלל והאיסלאמית בפרט החל לעלות על הרף הפוליטי. מוחמד ברקה, עפו אגברייה וחנא סוויד בנו מערך ערבי-שמאלי מתון ופחות אגרסיבי באי קבלת כל תועבות של החברה הישראלית - השמאלית. פרישתם של השלושה בשנת 2015 וכניסתם של איימן עודה ואעידה תומה יצרו, יחד עם הח"כ דב חינין, חזרה לאחורה, אל היעדים השמאלנים האנטי דתיים והאנטי מסורתיים, וביתר שאת.
אם ח"כי הקומוניסטים בעבר - כמאיר וילנר, תאופיק טובי, תמר גוז'נסקי ובמיוחד תאופיק זייד, היו רגישים להמשכיותם כשמאל אקטיביסטי לצד כיבוד מורשת החברה הערבית והאיסלאם הרי שעודה, תומה-סלימן יחד עם חינין, ואח"כ עם עופר כסיף, שעטו קדימה בכול עניין הלגיטימציה לתועבות, להפקרות ופריצות בחברה הערבית, ואף התערבות בוטה בחברה היהודית - גם בקרב צבורים יהודים אוהדי החברה הערבית. מבט חטוף על עמדת חד"ש, המובילה את הקו של "הרשימה הערבית המשותפת", מורה כי גם העמדה שלהם, לעניין "השותפים הטבעיים" להפלתו של נתניהו, איננה נובעת מתוך התנגדות עקרונית לאנטי ערבים ותמיכה במתונים בחברה היהודית. במחנה של נתניהו נמצאות המפלגות החרדיות.
המפלגות החרדיות לא הזיקו לציבור הערבי מתוך משרדיהן. הדוגמה הבולטת ליחס ההוגן שקיבל הסקטור הערבי מהחרדים היא שר הפנים אריה דרעי, ולראיה, כשמונה דרעי לשר פנים מחדש הרי שהמפלגות הערביות לא הצביעו נגדו למרות היותן באופוזיציה נגד נתניהו. אבל גם ליצמן, מתוך משרד הבריאות, וגם גפני, מתוך ועדת הכספים של הפרלמנט הישראלי, לא פגעו בציבור הערבי אלא דווקא "גנבו סוסים" עם המפלגות הערביות. לקראת הבחירות הקרובות שוב תהיינה שתי הרשימות החרדיות בגוש של נתניהו. מן העבר השני תעמודנה ארבע מפלגות שאצלן "רק לא ביבי" יושב להן בפה כמו שיניים. יאיר לפיד כבר ביטא את דעתו על ערבים בסגנון ה"זועביז".
יאיר לפיד הוא "המתון" מתוך ראשי ארבעת המפלגות של "רק לא ביבי". למפלגתו, "יש עתיד", יחסרו כל אותם "אנשי שמאל" שבהם התפארה מפלגתו בעבר כמו יעל גרמן, עמי איילון ועפר שלח. זו תהיה מפלגת ימין-מרכז שמנהיגה, יאיר לפיד, יתחרה בימניותו בשלושת שותפיו, להורדת נתניהו. שותף אחד הוא ימני קיצוני בשם נפתלי בנט שמתכוון לספח את השטחים הכבושים באופן רשמי, ועל כך חלק גם על נתניהו. הוא האיש שתלש את דגל התנועה האיסלאמית בכפר קאסם, בדרכו הביתה, לרעננה. מועמד אחר לברית של "רק לא ביבי" הוא אביגדור ליברמן - האיש שמציע להעביר את "המשולש הצפוני" לרשות הפלשתינית, בלי זכויות פוליטיות, אזרחיות ומדיניות. הוא גם זה שטבע את הסיסמה "בלי חובות אין זכויות", ומאיים ב"שרות לאומי" על הסקטור הערבי.
והמועמד של הקבוצה הזו לראשות הממשלה במקום נתניהו הוא גדעון סער (שהרי בנט וסער כבר הודיעו שלפיד לא יהיה ראש ממשלה מטעם הגוש שלהם) - מראשי הליכוד ממש לא מזמן, ושנתניהו הוא "יונה צחורה" לידו. מקורותיו של סער הם ב"התחייה" הלאומנית שפורקה בשנת 1992, ב"צומת" האנטי ערבית של רפאל איתן, ולבסוף הוא נחת סער במפלגת "מולדת" הטראנספריסטית של רחבעם זאבי, תואם מאיר כהנא. סער איננו מסתיר את תמיכתו בחוק לסיפוח השטחים הכבושים והוא מאלה שמסכימים לסיסמה "בלי חובות אין זכויות". סער, בנט וליברמן היו תומכי "חוק הלאום", ואף המריצו את נתניהו להעלותו סופית. הם כולם ישבו בממשלת נתניהו כשהלה חוקק את "חוק הלאום" והביאו להצבעה ולאישור. אז מה כל כך דוחף את עודה, כסיף ותומה-סלימן להתייצב ברורות נגד נתניהו דווקא לצד גוש הימין החדש, שהוא הרבה יותר קיצוני מחבורת הימין של נתניהו?
הקשר האפל למוטט את החברה הערבית המסורתית
השביל המוביל את עודה, כסיף ותומה סלימן להוליך בו את "הרשימה הערבית המשותפת" הוא שביל "הליבראליזם החברתי". בנט, ככול שהוא קיצוני כלפי הערבים הרי שהוא מתון מהחרדים בפתיחת המדינה לתחבורה ציבורית, לעסקים ולבילויים בשבתות ובחגים, ואף בנושא זכויות הלהט"ב הוא "ליבראלי" יותר מהחרדים. ליברמן הוא הפעיל ביותר נגד הדת היהודית והחרדים כיום, בנושאי "הגיור הליבראלי" (עוד נושא שבעקיפין פוגע דווקא יותר בערבים משום שדרך "חוק השבות" יצטרפו יותר אזרחים לאומנים על חשבון הדמוגרפיה הערבית - אבל עודה, כסיף ותומה - סלימן מציגים זאת כאילו זה יהיה רק על חשבון הדמוגרפיה החרדית...), לפתיחת בילויים, תחבורה ועסקים בשבת ובחזים, ובכלל ללוחמה ל"מדינה חילונית" בנוסח הקיצוני.
ואילו גדעון סער - המועמד הלאומני ביותר מבין המועמדים לראשות הממשלה, הוא גם האיש שקלט לתוכו את אותם ליכודניקים קיצוניים שהם אלה שערקו מהצבעות הליכוד לטובת חקיקת חוק לגליזציית הסמים וחוק אי-ההמרה, כמו הח"כיות שרן השכל, סמדר שיר וראש עיריית רמת גן, כרמל שאמה-הכהן, שפתח את העיר רמת גן לתחבורה ציבורית בשבתות ובחגי ישראל. מסתבר שחבורת עודה, תומה-סלימן וכסיף מסמאת היטב את עיני הציבור הערבי וסוחפת אותו לחבור בעתיד ללאומנים יהודים גדולים מנתניהו רק על יסודות שמאליים ואנטי דתיים יהודים החשובים להם יותר מהאינטרסים של החברה הערבית, נגד ענייני הלה"טבים והמתירנות. כוונתם של השלושה למוטט את האיסלאם בחברה המוסלמית ולהרוס את השמרנות בחברה - כולל הנוצרית בברית עם "הליבראליים" של הימין הקיצוני, של "רק לא ביבי".
ומה מצביעים?
על-פי אמות המידה התרבותיות והדתיות והחברתיות האמיתיות של הציבור הערבי, ומלקחי מה שאירע לחברה היהודית מכוח "הכוחות המתקדמים" שהשפיעו על ציוויונה ועל קריעתה התרבותית והדתית-חברתית, הרי שהציבור הערבי המסורתי, על הנוצרים שבתוכו, חייב להצביע לאלה בחברה הערבית שרואים "סוף מעשה במחשבה תחילה", ושמבינים כי הרס החברה הערבית והמסורת שלה הפכו לדבר הקשה ביותר. מועדוני תועבה, סמים ופריצות, שיתחילו בבני נוער תמימים, תוך הרס המשפחה הערבית, היא בעצם הכלייה האמיתית - יותר ממאבק גשמי ותחוקתי נגד נתניהו. ובקרב הזה הרי שההצבעה לרע"ם היא הצבעה ערבית נטו נגד התפרקותה של החברה הערבית בעתיד.
