ישראל מובילה את העולם בשיעור החיסונים, והפער גדול ומרשים במיוחד מול ארה"ב, בריטניה והאיחוד האירופי. עובדה זו ראויה עוד יותר לציון בהתחשב בכך שמדענים וחברות ישראלים לא נטלו חלק כלשהו בפיתוח ובייצור של החיסונים שאושרו עד כה, ובהתחשב בכך שיש תחרות עולמית מטורפת על האספקה שבשלב זה עודנה מוגבלת. זהו הישג שיש לזקוף לזכותם של הממשלה ובמיוחד לזכותו של בנימין נתניהו. היכולת שלו להתקשר במישרין למנהלי פייזר ומודרנה ולהגיע איתם במהירות להסכמים, בעוד מדינות גדולות בהרבה ועשירות בהרבה גוררות את רגליהן, היא אחת ההצלחות החשובות ביותר של נתניהו בתריסר שנות כהונתו. ראויה לשבח גם ההחלטה להפקיד את מבצע החיסונים בעיקרו בידי קופות החולים, שיש להן גם הניסיון הדרוש וגם הידע על מבוטחיהן. למה הציון איננו עשר מושלם? משום שבכל זאת היה ברדק (כצפוי) בשל חוסר תכנון מדוקדק ותעדוף מפורט, ובעיקר משום שלא ניתן עד כה מענה הולם לסרבני החיסונים ולא טופלו ביד חזקה כראוי מי שמעודדים אותם. צריך גם לחכות ולראות האם המבצע יסתיים בהצלחה ונגיע תוך זמן סביר לחסינות עדר, וכיצד תטפל הממשלה בהמשך החיסונים אם יהיה בהם צורך.

המענה הכלכלי הבסיסי של הממשלה למשבר הקורונה היה נכון מאוד: לשפוך כסף. כאשר המשק מדמם, מעניקים לו עירוי ככל הנדרש ואחר כך חושבים כיצד לחדש את המלאי בבנק הדם. גם בעולם הוכח, שהזרמות ענק ממשלתיות הן שמונעות מן המגיפה הבריאותית להפוך למחלה כלכלית סופנית. כעובדה, התוצר ירד בשנה שעברה רק ב-2.4% - רע מאוד, אבל הרבה פחות גרוע מן התחזיות ומן המצב ברוב המדינות המפותחות. הכשלים היו בשני תחומים עיקריים: בפרטי הסיוע ובתכנון הכולל. עסקים רבים קרסו למרות הסיוע, משום שהוא לא היה מספיק או משום שהמגבלות (חסרות ההיגיון) על קבלתו מנעו אותו מהם. העובדה שקנה המידה המרכזי היה הירידה בהכנסות, גרמה לכך שרבים עובדים בשחור. דמי האבטלה הנדיבים מובילים לכך שעסקים מתקשים כעת למצוא עובדים, למרות שיעור האבטלה הגבוה. העובדה שאיש אינו מדבר על היציאה הכלכלית מן המשבר ועל הדרך לכסות את נזקיו ועלויותיו (כולל העלאת מיסים וקיצוץ בתקציב), היא עבודה בעיניים על כולנו. העובדה שבשנת 2021 ממשלת ישראל עובדת על בסיס תקציב שהוכן ב-2018 היא לא פחות מאשר פשע. העובדה שאין תוכנית כלכלית סדורה ושאין חוק הסדרים להתמודדות עם המשבר, היא לא פחות מאשר פשע חמור. כל זה מצוי לחלוטין באחריותם של בנימין נתניהו וישראל כ"ץ, לצד האחריות הקולקטיבית של כל יתר חברי הממשלה שיושבים ושותקים.

אחד הכללים הבסיסיים בניהול משבר הוא לקבוע מי מדבר ולעצב אסטרטגיית הסברה. בנימין נתניהו נטל על עצמו את התפקיד בתחילת המגיפה, ועשה אותו היטב; אין בציבוריות הישראלית מישהו שמתקרב לשילוב שלו באינטליגנציה, יכולת נאום וכריזמה. אך נתניהו לא הקפיד מלכתחילה לוודא שכל העברת המידע לציבור תעבור דרכו או דרך אנשים בודדים שהוא יסמיך, והתוצאה הייתה ונותרה גל עצום של מידע – לעיתים סותר – שנשפך על הציבור. ההשלכות של מצב זה הן חמורות מאוד: חוסר אמון, ומכאן - חוסר נכונות לציית ולשתף פעולה. חוסר בולט נוסף היה העדר הכוונת מידע לקהלי יעד נקודתיים, ובראשם החרדים והערבים. נתניהו התעלם בצורה בוטה מ-20% מתושבי ישראל שאינם יהודים, ונזכר בהם רק לקראת הבחירות. ההסברה לציבור החרדי החלה רק חודשים רבים עמוק בתוך הקורונה, והיא כמעט ואינה מורגשת ברחובות ירושלים ובני ברק. בימים אלו זועק בהעדרו העדר המענה הממשלתי והמקצועי הסדור בנושא החיסונים. יש מודעות של משרד הבריאות, אבל זה כמעט הכל. הממשלה חייבת לצאת מיד בקמפיין נרחב, בכל המדיות, אשר ישלב פניות ישירות מצד מובילי דעת קהל (בארה"ב הלכו בחוכמה רבה על מנהיגים קהילתיים, רופאי משפחה ואנשי דת) ומענה 24/7 לשאלות הציבור. בלי זה, קיימת סכנה מוחשית שלא נגיע ל-75% מחוסנים – השיעור המינימלי המקובל בעולם לחסינות עדר (ד"ר אנתוני פאוצ'י מדבר על 85%-90%). תהיה זו טרגדיה אנושית ולאומית, אם הקורונה תמשיך להפיל חללים רק בגלל שממשלת ישראל אינה מסוגלת לעשות את הדבר הפשוט הזה: לדבר עם אזרחיה.

מה עוד לא אמרנו על אכיפת מגבלות הקורונה? בעצם לא צריך להגיד כלום. מספיק לראות את התמונות של המסיבות וה"טישים", של החתונות ושל ההלוויות, במחנה יהודה ובמאה שערים, בתל אביב וביער בן-שמן. מספיק לקרוא את דיווחי המשטרה על אלפי דוחות שניתנים מדי סוף שבוע ועל ההפרות שהיא מאתרת, ולחשוב מה עם כל העבריינים שאינם נתפסים והעבירות שאינן מתגלות. הכשלים באכיפה משתרעים מרמת ראש הממשלה ועד רמת השוטר הבודד. מקביעת קנסות מגוחכים שממילא כמעט ולא ניתן לגבות, ועד לכיפופי ידיים פוליטיים סביב החמרתם. מנסיונות לחלות את פניהם של רבנים ונכדיהם, ועד לאוזלת היד מול התכנסויות המוניות ידועות מראש. מפופוליזם ליברלי המאפשר הפגנות של אלפים, ועד לשוטרים העומדים חסרי אונים מול מתפרעים התוקפים אותם. מפיקוד המשטרה שאינו נותן את הפקודות הנכונות, ועד לפרקליטות שאינה משתמשת בכלים החוקיים הפליליים העומדים לרשותה. הקורונה היא אחד המבחנים הקשים שניצבו אי-פעם בפני החברה הישראלית, משום שהיא כה ארוכה וכה נרחבת, ועלולה לפגוע בכל אחד ובכל מקום. בשל כך, ההתמודדות איתה מחייבת גיוס כללי באמצעות מנהיגות נחושה בגובה העיניים והסברה מתמדת, לצד אכיפה חסרת פשרות נגד מי שמסכנים את הרווחה, הבריאות והחיים של כולנו. זה לא קיים, ואת המחיר כולנו רואים ומשלמים.

אני עיתונאי כבר למעלה מ-30 שנה וצורך תקשורת מזה 45 שנה. אני לא חושב שאי-פעם ראיתי תופעה כמו זו של החודשים האחרונים: הדלפות בשידור חי מישיבות הממשלה. חלק מן האתרים מתגאים במפורש בכך שהם מביאים עידכונים דקה אחרי דקה. דומה שהשרים מסמסים תוך כדי דיבור ואולי אפילו לפני כן – ואין פוצה פה ומצפצף. בנימין נתניהו נותן לכולם להתפרע, במקום לכנס את הממשלה בצורה פיזית (אפשרי בהחלט עם מחיצות פלסטיק, כמו בכנסת), או לפחות להורות לכולם לכבות את המכשירים הסלולריים ולהעניש את המדליפים (שזהותם ידועה לגמרי). אבל מאחר שנתניהו מדליף בעצמו, ברור שהוא לא יכול ליטול קיסם מבין שיניהם של שריו בטרם יטול קורה מבין עיניו. בנוסף לכך, החלטות רבות מתקבלות ברגע הכי אחרון שאפשר, וזה לא נובע מהמתנה לנתונים עדכניים. בסך-הכל, המגמות של הקורונה ברורות ולא משתנות מיום ליום. זה נובע מחילוקי הדעות הילדותיים בין השרים, במיוחד לקראת הבחירות, ואולי גם מהדחיינות הקבועה של נתניהו. תוסיפו לכך את המורכבות של הצעדים השונים ואת העדר ההסברה, ותקבלו ציבור מבולבל לחלוטין. יש לי הזכות להיות בקשר עם אנשים חכמים ומנוסים, וכמעט תמיד מתעורר בקהלנו ויכוח לגבי הפרטים של מה שמותר ומה שאסור כרגע. לכך יש להוסיף את שטפון הפקידים המפטפטים את עצמם לדעת ושלא לדעת. פרופסור אחד מופיע בערוץ 12, עמיתו מתראיין בכאן 11, הדוקטורית מדברת בערוץ 13, מנהל המחלקה מסביר לגלי צה"ל, מנכ"ל בית החולים משוחח עם ידיעות אחרונות, וכולם יחדיו יוצרים קקופוניה בה הציבור מאבד לחלוטין את יכולת הקשב ולאחר מכן את ידיו ואת רגליו. ממשלה אחראית חייבת להבהיר לכל הכפופים לה: אתם שותקים. זכותכם וחובתכם לדבר רק בדיונים הפנימיים, ואסור לכם להוציא החוצה אפילו מילה אחת. מה שהציבור יקבל יהיה ההחלטות וההנחיות המחייבות, ולא התוכניות והעמדות הסותרות. המצב בפועל, כמובן, הפוך לחלוטין.

התוצאות הקשות ביותר של הקורונה יהיו בתחום החינוך. בפועל, שנתיים של לימודים ירדו לטמיון, כי מדי פעם קצת זום ופה ושם שיעורים פרונטליים – זה לא לימודים. הבעיה הגדולה עוד יותר מאשר אובדן הידע, היא אובדן הרגלי הלמידה וכלי הלמידה. ואולי הכי חמור יהיה הרחבת הפערים בין השכבות – בין תלמידים שיש להם מחשבים ואינטרנט ויכלו ללמוד את המעט שהיה, לבין אלו שאין להם ואפילו המעט הזה נמנע מהם. האחריות של הממשלה כאן נובעת לאו-דווקא מן התוהו ובוהו הבלתי פוסק סביב תוכניות הלימודים; את זה עוד אפשר להבין (גם אם לא להצדיק) כחלק מהאופי הדינמי של המגיפה. האחריות העיקרית – ובעצם האשמה המרכזית – נובעת מחוסר המעש המוחלט בתחומים בהם ניתן היה לצמצם את הנזק. ההעדר של הכנה כלשהי לשנת הלימודים תשפ"א, למרות שהיה ברור שלפחות חלק משמעותי ממנה יתנהל הרחק מן הכיתות. ההעדר של מענה כלשהו בטווח הארוך, במטרה לצמצם את הנזקים ואת הפערים בשנים שאחרי הקורונה. ההעדר של יכולת כלשהי להאריך את שנת הלימודים הנוכחית, בשל הכניעה המוחלטת למורים. החינוך הוא אחד משלושת הנושאים החשובים ביותר עליהם מופקדת כל מדינה, לצד ביטחון ובריאות. הוא חיוני עוד יותר לישראל, משום שהוא הדבר היחיד המבטיח לנו יתרון על פני אויבינו. לכן, הכישלון כאן הוא החמור ביותר ואין עליו שום סליחה.