מחירי המזון בסוריה גואים, ורבים מתושביה מצויים בסכנת רעב. סוחר בעיר קאמישלי שבצפון-מזרח המדינה מתאר כיצד השלטונות מקשים עליו עוד יותר: משאיותיו עמוסות החיטה נאלצות לעבור באין-ספור נקודות ביקורת בדרך לדמשק, וברובם על הנהגים לשלם. ואילו הכוחות הכורדיים, השולטים בפועל במעבר לשטח שבשליטת משטר אסד, גובים תשלום לפי משקל החיטה.
בצד השני של המעבר גובה הדיביזיה המשוריינת הרביעית, בפיקודו של אחיו של בשאר אסד, גובה 3,000 דולר לכל משאית. הסוחר גם חייב לשחד פקידים בדמשק ולתמוך בפעולות הממשלה, שאם לא כן – יוגדר כמחבל. לעיתים המעברים סגורים, כי הצדדים לוחצים זה על זה. עדיף לשווק את החיטה בחו"ל; "הפוליטיקאים מרעיבים את העם", הוא אומר לאקונומיסט.
סדרה של הסכמים בין ארה"ב, אירן, רוסיה וטורקיה מגבילה את הלחימה, אבל בפועל סוריה מחולקת לשטחים שכל אחד מהם נהנה מחסותו של גורם זר אחר. השלטונות המקומיים מתעצמים ולכל אחד מהם יש מיליציות משלו, כלכלה משלו וקבוצה אתנית שהוא מעדיף. אסד אומנם ניצח במלחמה, אך זהו נצחון פירוס. הכלכלה הסורית מצויה במצב הגרוע ביותר מזה עשור, והלירה נסחרת בשוק השחור בפחות מאחוז בודד מערכה לפני המלחמה. ממשלת אסד יכולה לשלם לעובדי הציבור רק 15 דולר בחודש. התורים לדלק נמשכים שעות ארוכות. המלחמה, השחיתות, העיצומים האמריקניים וקריסת הבנקים בלבנון – כל אלו יצרו את המשבר. בעלות בריתו של אסד, רוסיה ואירן, כמעט ואינן מסייעות, משום שגם הן בקשיים.
לאסד אין תשובות. בנאומיו הוא מתעלם לרוב מבעיותיה הקשות של סוריה. למרות עלייה ניכרת במקרי הקורונה מאז אמצע פברואר (כולל בשאר אסד ורעייתו, אסמה אסד), רק מחצית מבתי החולים במדינה מתפקדים. אפילו תוכנית החיסון מפולגת, כאשר קבוצות האופוזיציה מנהלות מו"מ נפרד עם תורמי חיסונים. אסד מוטרד יותר מהפיקוח על אנשיו מאשר על הנגיף.
סעו מחוץ לדמשק, ממשיך אקונומיסט, ותיווכחו שממשלתו של אסד איננה ממש שולטת גם באיזורים שבאופן רשמי מצויים בידיה. כוחות רוסיים פועלים ללא כל פיקוח. מיליציות בתמיכה אירנית שולטים במעברים ללבנון ועירק. ישראל מפציצה אותן מן האוויר. ואילו הסורים פונים לאחיהם האתניים או הכיתתיים, כדי לקבל את הסיוע שהממשלה איננה מעניקה. הדרוזים בדרום, הערבים במזרח והעלאווים של אסד בחוף – כולם דואגים לעצמם. התנגשויות בין הקבוצות מתרחשות לעיתים קרובות.
באזור שבשליטת הכורדים הוחלפו הערבית בכורדית והלירה בדולר. סורים מחוצה לו המבקשים להתיישב בו זקוקים לתומך מקומי. גם הרשויות הדרוזיות לא אוהבות מתנגדים; כוחותיהן פוגעים ביריבים ומגייסים בכפייה צעירים (כולל ערבים). האזור סובל יחד עם שאר המדינה, אבל לפחות יש לו נפט והגנה אמריקנית, והוא מוכר לעירק נפט וחיטה. כך יכול השלטון הכורדי לשלם משכורות גבוהות בהרבה מאלו של ממשלת אסד. חומרי בנייה מגיעים מחו"ל; בחודש שעבר נפתח בית זיקוק המספק מאות משרות. ואילו האיזורים עליהם השתלטו כוחותיו של רג'פ טאיפ ארדואן אימצו את הלירה הטורקית; אנקרה משלמת לפקידים המקומיים ומנהלת את עבודות השיקום.
נשיא סורי פרגמטי יותר, אולי היה מנסה להגיע להסכמים עם הרשויות האיזוריות ומבזר את הכוח בניסיון לשמר את אחדותה של המדינה. אבל אסד חושש שמא פשרה תיתפס כסימן של חולשה, ולכן במקום לעשות זאת הוא מאיים במלחמה נוספת. בנאומיו הוא חוזר לסיפוריו של אביו על גדולת התרבויות הערבית והמוסלמית, ובכך מרחיק מעליו את המיעוטים. אמצעי התקשורת הממלכתיים מגנים את הסורים שמחוץ לאיזורי הממשלה כמחבלים וגיס חמישי. בתחילת החודש אישר הפרלמנט חוק השולל את אזרחותו של מי שאינו מחדש את תעודת הזהות שלו אחרי עשר שנים, אשר יופעל נגד הפליטים ומתנגדיו של אסד. רבים מהם רוצים לחזור – אבל גם לראות מישהו אחר בשלטון.
