"בן-הברית הנשכח" כתב העיתונאי ההולנדי פייר וואן-פאסן ב-1943 על בגידת בריטניה בעם היהודי ובתנועה הציונית. ולהבדיל, בן-הברית שלנו, יהדות אמריקה, אומנם לא נשכח, אך במידה מסוימת נזנח. מאז אמצע המאה הקודמת, ליהדות האמריקנית הייתה תרומה מרכזית בהכשרת התמיכה הפוליטית בארה"ב בציונות, להכרה במדינת-ישראל ולתמיכה משני צידי המתרס הפוליטי. אם לישראל יש מעמד מיוחד בארה"ב, הרי שאין לנתק זאת מהתגייסות רוב הציבור היהודי למענה. יהדות אמריקה הפכה מאז לבן-הברית החשוב והיציב ביותר של מדינת-ישראל, אך יש סדקים — משני הצדדים. אין היום ביהדות אמריקה מנהיגים בשיעור קומה של אבא הלל סילבר, סטוון וויז או לואיס ליפסקי, אך יש עדיין גופים חשובים כמו ועידת-הנשיאים והפדרציות וארגונים כמו הוועד היהודי האמריקני ו"הדסה" שכולם עושים עבודה חשובה — אך הדור הצעיר ממעט להצטרף ולפעול בתוכם. ויש, כמובן, "איפאק", השדולה האמריקנית למען ישראל שבלעדיה אי-אפשר לתאר את ההישגים החשובים בתחום שיתוף-הפעולה הביטחוני, הסיוע הכלכלי הנדיב בעבר ונושאים רבים אחרים בין שתי המדינות. "אייפאק" הוא גוף אל-מפלגתי אך זה איננו מונע מגופי שמאל ואנטי-ישראלים שונים מלנסות לקצץ את כנפיו — לפי שעה בלא הצלחה.
ברבות השנים גם התפתחה בארה"ב, לאור ניצחונותיה של ישראל במלחמות והישגיה בתחומים שונים גישה שקיומה הבטוח הוא דבר מובן מאליו וכתוצאה מכך, הזיקה ההדדית בין היהודים לישראל הפכה לכאורה לפחות חיונית — אך לעומת זאת וכפי שאמר לפני שנים אחדות מי שהיה שר האוצר היהודי של הנשיא קלינטון ואחד האנשים המשפיעים באמריקה, לרי סאמרס, בפגישה סגורה בוושינגטון: "אנחנו הגענו למעמד חסר תקדים בכל התחומים — כלכלה, פוליטיקה, תרבות ותקשורת — אך כל זה התחיל עם הקמת מדינת-ישראל — אם חס וחלילה יקרה משהו למדינת-ישראל, נחזור בדיוק למצב שהיינו קודם". לא כל יהודי ארה"ב שותפים לדעה הזאת או שמעדיפים להדחיק אותה, ויש היום אנשי אקדמיה ותקשורת יהודיים ובפרט בשמאל האופנתי שהפכו עצמם קטגורים לכל דבר ישראלי ומתגייסים אפילו לפעילות ה- B.D.S. שמגמתו הברורה היא חיסול הקיום היהודי בארץ-ישראל. הם מתרצים זאת בהתנגדות למדיניות הישראלית או בדברים אחרים — אך זה עמוק יותר ונובע בעיקר מהתנכרות עצמית. זה לא תמיד היה כך; ריצ'רד האס, הממונה על המזרח-התיכון במועצה לביטחון לאומי של הנשיא בוש (האב) הופיע בזמנו בפני ארגון יהודי שמאלי בעת המאבק על הערבויות לקליטת עולי ברית-המועצות לשעבר וכשניסה לכרוך את הסירוב להעניק אותן לישראל בהתנגדות הממשל להתנחלויות, הקהל קם ממקומו והיסה אותו. האס הבין את הרמז וירד מהבמה.
אך האם מדינת-ישראל עושה את כל הדרוש כדי למלא את שליחותה כמדינת הלאום של העם היהודי כפי שנאמר בחוק הלאום? התשובה היא "לא" ולו במובן שאיננו רואים בכולם, רפורמים וקונסרבטיביים ובלתי דתיים, שותפים מלאים בעם היהודי. פסיקת בג"ץ לפני שבועיים שהכירה בגיורים הרפורמיים והקונסרבטיביים בישראל מקדמת את הנושא אך איננה פותרת אותו — כל עוד ליהודי מזרם לא-אורתודוקסי אסור, למשל, להתפלל ליד הכותל המערבי שבנוסף להיותו מקום קדוש הוא גם סמל לאחדות העם היהודי. לכל הנושאים האלה, לרבות הגיור, והזכויות והחובות בכותל כבר היו הצעות מתקנות, בין היתר של יעקב נאמן ז"ל ומשה נסים יבדל"א, וגם רבני צהר תרמו את תרומתם, ואף שלא נעלמה מהן חשיבות ההלכה, הלכו לקראת פתרון סביר. אך זניחת מדינת-ישראל את בן-בריתה העיקרי מתבטאת לא רק בענייני דת ואישות, אלא גם ביחס המזלזל לפעמים בחלק מהציבור והממסד הפוליטי: "לא צריך את הרפורמים והקונסרבטיבים כי בעוד כמה דורות הרוב ממילא יהייה אורתודוקסי". זה אולי נכון, אבל כמה דורות זה הרבה זמן וכשמדובר על אורתודוקסים כדאי לזכור שזה כולל גם את הסאטמרים, למשל. אחרים מסבירים: "לא צריך את היהודים, יש אוונגליסטים" — אכן יש, אך אצלם יש היום מחלוקות הולכות וגוברות בקשר לדרכם הפוליטית — ואם כל הברכה שבתמיכתם בישראל, הם אינם תחליף לערך הגלום שבברית עם הקהילה היהודית.