בפרוץ מלחמת לבנון ב-1982 נהגה התקשורת לפי הכלל ש"כאשר התותחים רועמים - משתתקות המוזות", ונמנעה מביקורת. באותם ימים עלתה לאוויר התוכנית "ערב חדש", ועוד לפני שניתן לה שמה הרשמי הרשה המנכ"ל הדתי-ליברלי של הטלוויזיה החינוכית יעקב לורברבוים ליוסי רונן ולי לנסוע לקיבוץ חולדה ולראיין את עמוס עוז. קול המחאה הראשון (אחריו הגיע לאולפן יוסי שריד).
מאז ראיינתי את עוז כמה פעמים. יותר מכך נפגשנו לאורך השנים בביתם של ניצה ודני פרמן-דרורי בגני יהודה, שהוא מעין מרכז תרבותי-פוליטי. עוז היה תמיד במרכז השיחה.
גילוי נאות: אני חסיד של יצירתו. מאז "שירה" ו"תמול שלשום" לש"י עגנון איני מכיר ספר כובש לבבות ואף מזיל דמעה, המעוגן בהוויה הארץ-ישראלית, יותר מ"סיפור על אהבה וחושך" מאת עוז. די לקרוא את תיאור השיחה המשפחתית מהטלפון הציבורי בבית המרקחת בירושלים אל הקרובים בתל אביב בשנות המנדט הבריטי כדי להבין את הקדימון של יצירה ייחודית זו.
מעולם לא היו שיחות פרטיות בינינו, אך לפני כמה שנים בצאתנו מבית פרמן-דרורי הסענו רעייתי דנה ואני את נילי ועמוס עוז לתל אביב. השיחה עסקה איכשהו בצאצאים, ואז נגלה לי לראשונה כי משפחת עוז נתונה במשבר חריף עם הבת גליה, ועמוס כה קונן על הנתק ממנה ומילדיה שהם נכדיו/ותיו ועל שאינו יכול להיפגש עימם שתוך כמה דקות ביקשה רעייתו נילי להחליף את נושא השיחה. הוא היה נרגש כפי שלא ראיתיו מעולם. לא קודם לכן ולא לאחר אותה נסיעה קצרה.
איני נוקט עמדה באשר לפצע הבלתי מגליד בין הסופר הדגול שכבר הלך לעולמו לבין בתו הנושאת את כאבה בלבה שנים רבות, וכתבה את ספרה הקטגורי "דבר שמתחפש לאהבה". ידעתי באיחור כי פרופסור נורית גרץ שפרסמה לאחר מותו של עוז את "מה שאבד בזמן", ובכותרת משנה את "ביוגרפיה של ידידות", והוא מרתק, נמנעה מלכלול בו את פרק מספר 13 - זה הפרק שעסק בסוגיית היחסים בין עמוס וגליה. הבוקר הודיע ידיעות אחרונות כי יפרסם אותו מחר במוספו. אני מוסיף רק פטיט של עדות על מה שראו עיניי ושמעו אוזניי מפי עמוס, ולא יסף.
