|
המתווה הישראלי לקיום השיחות
|
|
|
|
|
|
הכור בנחל שורק [צילום: יעקב נחומי, פלאש 90]
|
|
|
מיד לאחר קבלת ההחלטה ב-2010, הגיב ראש מערך ההסברה הלאומי דאז, ניר חפץ, בשם ראש הממשלה, בנימין נתניהו: "עמדת ממשלת ישראל, כי החלטה זו פגומה מיסודה ונגועה בצביעות. ההחלטה מתעלמת מהמציאות במזרח התיכון ומהאיומים האמיתיים הנשקפים לאזור ולעולם כולו, מתמקדת דווקא בישראל, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, שהיא המדינה היחידה בעולם שיש עליה איומי השמדה. לעומת זאת אירן, שמפירה את האמנה לאי הפצת נשק גרעיני ומכריזה בגלוי על רצונה למחוק את ישראל מעל פני האדמה, כלל אינה מוזכרת בהחלטה. כמדינה שאינה חתומה על האמנה, ישראל איננה מחויבת להחלטת ועידת הסקר, והוועידה אינה מהווה כל מקור סמכות עבור ישראל. לאור אופיה המעוות של ההחלטה, ישראל לא תיטול חלק ביישומה".
למרות ההצהרה הישראלית הנחרצת, הרי שלאחר שהחלו פעולות מעשיות לכינוס ועידה ב-2012 ואף מונה מתאם מטעם האו"ם, השגריר הפיני ג'אקו לאיאווה, אישר נתניהו לדיפלומטים האמונים על הנושא לפעול באופן שונה ובלתי צפוי, במקום להחרים את התהליך להיפגש עם המתאם הפיני. ישראל אף הציעה מתכונת לשיתוף פעולה, אשר כללה את העקרונות הבאים:
• קיום דיאלוג אזורי ישיר באחריות ובהשתתפות נציגי מדינות המזרח התיכון (ולא בחסות האו"ם או מסגרת בינלאומית אחרת כלשהי).
• הדיאלוג יכלול דיונים על סוגיות ביטחון רחבות במזרח התיכון, ולא יהווה מסגרת למו"מ על סוגיה ספציפית.
• כל החלטה במסגרת הדיאלוג תתקבל בקונצנזוס בין כל נציגי המדינות המשתתפות ולא ברוב קולות.
חלק מעקרונות אלה נוסחו עוד בשנות ה-90 במסגרת דיוני קבוצת העבודה לבקרת נשק וביטחון אזורי (ACRS). ישראל הציגה עקרונות שיאפשרו לה להשתתף בתהליך, אולם הבהירה שמדובר מבחינתה גם בקווים אדומים, שסטייה מאחד מהם לא תאפשר לה להמשיך ולהתקדם.
הסכמת המתאם הפיני לקדם את הנושא בהתאם לעקרונות אלו, הובילה לדחיית הוועידה בחסות האו"ם בשנת 2012, ולאחר מכן לחמישה סבבי שיחות במתווה הישראלי שנערכו בין אוקטובר 2013 ליוני 2014. הללו נערכו בעיקר בעיר גיון בשווייץ, בהשתתפות נציגי ישראל לצד נציגי כ-15 מדינות מהמזרח התיכון. באחד הסבבים, באוקטובר 2013, השתתפה גם נציגות אירנית.
|
|
|
|
|
ישראל מתנגדת להחלטות האו"ם [צילום: AP]
|
|
|
כמו בשיחות ACRS, גם הפעם נמנעו מצרים והליגה הערבית מהתמודדות עם "דיאלוג חיובי" מצד ישראל, והחליטו לעצור את התהליך. לאור זאת, ישראל נתפסה בראיית ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה כגורם שמקדם תהליך הידברות וזכתה לתמיכתם, אל מול בידודם של מצרים ונציגי הליגה הערבית. האסרטיביות הישראלית והצגת מדינות ערב ובעיקר מצרים כגורם שמסכל דיאלוג אזורי, תרמה לכך שבוועידת הסקר שנערכה ב-2015 יצאו ארצות הברית, בריטניה וקנדה בפומבי נגד מצרים וסירבו לתמוך בהצעת החלטה נוספת נגד ישראל.
ממשל טראמפ אימץ את העקרונות הישראלים שהוצגו בתהליך גיון. במפגש ההכנה לוועידת הסקר שנערך ב-2018 הציגה ארצות הברית נייר עמדה רשמי, שבו נכתב: "למרבה הצער, בתחילת 2015 הופסק התהליך לאחר שפקידים בכירים בליגה הערבית לא נענו להזמנות רבות להמשיך במפגשי ההתייעצויות אותם יזם המתאם". בנייר האמריקני נטען, כי המשך התהליך הוא באחריות מלאה של מדינות האזור עצמן, לא בחסות בינלאומית כמו ועידת ה-NPT, ותוך דיון על סוגיות רחבות של ביטחון אזורי והכרה בעקרון הקונצנזוס. עוד נכתב, כי לצורך הצלחת התהליך, על מדינות האזור לבנות אמון באמצעות דיאלוג אזורי ישיר ותוך הכרה בדאגות הביטחוניות של כל מדינה, והכרה בישראל כמדינה ריבונית.
כצעד מתריס לעמדה האמריקנית, יזמו בדצמבר 2018 מדינות ערב קבלת החלטה של עצרת האו"ם, אשר קראה לכינוס ועידה לכינון אזור מפורז מגרעין ושאר נשק להשמדה המונית במזרח התיכון. ההחלטה, שקראה למזכ"ל האו"ם לכנס ועידה שנתית עד הגעה להסכם מחייב לכינון האזור המפורז, התקבלה בתמיכת 88 מדינות, ביניהן רוסיה וסין, בהתנגדות ארבע מדינות (ארצות הברית, ישראל, ליבריה ומיקרונזיה) והימנעות של 75 מדינות, כולל כל מדינות האיחוד האירופי. לאחר קבלת ההחלטה הכריזה ישראל, כי כל עוד מתכנסת ועידה זו, שהיא בניגוד לתפיסת הביטחון האזורי ולעקרון הקונצנזוס, ישראל לא תמשיך לתמוך בהחלטות או"ם לכינון אזור מפורז מגרעין במזרח התיכון, ולא תשתתף באירועים אזוריים בהקשר זה.
הוועידה הראשונה כונסה בנובמבר 2019, ללא השתתפות אמריקנית וישראלית. הוועידה השנייה אמורה להתכנס בסוף 2021. לקראת כינוס ועידת הסקר הקרובה תצטרך ארצות הברית לגבש את עמדתה בסוגיית האזור המפורז. האם היא תחליט לאמץ את הקו שנקט ממשל טראמפ ולפניו ב-2015 ממשל אובמה?
|
|
להעביר את המוקד לעבר אירן
|
|
|
|
|
|
הסכמי אברהם שינו את המצב [אלכס ברנדון, AP]
|
|
|
בעשורים האחרונים נטו, כאמור, משטרים דמוקרטיים לחפש נוסחת פשרה בנושא הגרעין המזרח התיכון, שתהיה מקובלת על מדינות ערב ותשמר את הקונצנזוס בין החברות באמנת ה-NPT. השינוי המשמעותי בתקופה הנוכחית הוא אותה החלטה לכנס ועידה שנתית באו"ם. החלטה זו שינתה למעשה את כללי המשחק, בכך שיצרה מכניזם שיאפשר את העיסוק בנושא האזור המפורז לטווח ארוך ובחסות האו"ם. האם יהא בכך כדי להסיר את הנושא מעל סדר יומה של ועידות הסקר של ה-NPT? לפי שעה לא ברור כיצד בכוונת מצרים וחברותיה לליגה הערבית לנהוג בוועידת הסקר הקרובה. קיימת סברה, כי משקיבלו את המכניזם לכינוס הוועידה, הן יסתפקו באזכור הנושא במסמך המסכם.
יש להניח, שבמסגרת ההכנות לוועידה (בהנחה שאכן תתקיים באוגוסט) יגבש הממשל האמריקני את עמדתו בסוגיית האזור המפורז. טוב תעשה ישראל אם במסגרת התהליך היא תפעל לקדם דיאלוג אינטימי עם הממשל בסוגיה זו, ובנפרד מסוגיית הגרעין האירני, במטרה להבין מהי מדיניותו ולתאם עמדות - תוך הימנעות מעימות בילטרלי בכל אחד משני נושאים מרכזיים אלו.
יותר מכך: ישראל צריכה לעודד את הממשל החדש לאמץ את נייר העמדה האמריקני הרשמי משנת 2018, כשבמסגרת זו על ארצות הברית להבהיר, כי אין בכוונתה להשתתף בוועידה שהוכרזה באו"ם ב-2018 בניגוד לעמדתה ובניגוד לפרמטרים המוסכמים על כל מדינות האזור. כן יש לחזור ולהעלות, לאחר תיאום עם ארצות הברית ובהמשך גם עם מדינות המפרץ, יוזמה ישראלית שתכלול מסגרת להידברות אזורית על מכלול רחב של סוגיות ביטחוניות, שתהיה כוללת מבחינת המשתתפים ומקיפה מבחינת הנושאים (נשק קונבנציונלי ולא-קונבנציונלי).
יוזמה ישראלית מעין זו תסייע להציג את הנרטיב הישראלי בסוגיות של ביטחון אזורי וסכנת תפוצת הנשק להשמדה המונית במזרח התיכון, אל מול קריאה ערבית להמשך צעדים רב-לאומיים נגד ישראל, כולל בחסות האו"ם. הבדל מהותי בין התקופה העכשווית למפגשים האזוריים שהתקיימו בשנות ה-90, כמו גם מפגשי גיון, הוא תהליך הנורמליזציה האזורי שהחל בשנה האחרונה ובמסגרתו כוננה ישראל יחסים דיפלומטיים רשמיים עם מספר מדינות ערביות, בדגש על מדינות המפרץ.
כחלק מכך, ישראל צריכה לשאוף לקדם יוזמה אזורית לדיאלוג ישיר בין המדינות בסוגיות של ביטחון אזורי, שתקהה את הדרישה המצרית להמשך כינוסי וועידות אשר מתמקדות דווקא בישראל, ואינן מציגות את הבעיה האמיתית לאי-היציבות במזרח התיכון, קרי: אירן ופעילותה החתרנית נגד מדינות שונות באזור.
|
|
