ההחלטה הארורה והבזויה של בין הדין הבינלאומי בהאג לחקור את מדינת ישראל בגין
פשעי מלחמה היא בהחלט החלטה אנטישמית. ובכל זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה הברורה שהדבר קורם עור וגידים דווקא במשמרת של
בנימין נתניהו כראש הממשלה. שורה של מחדלים שלו תרמו לכך, או לכל הפחות לא מנעו מהפלשתינים ליישם את האסטרטגיה שלהם. הם הרי היו צריכים להמתין שייווצרו עבורם התנאים המתאימים אשר יבשילו לכדי כך שתוענק להם לגיטימציה מצד דעת הקהל הבינלאומית לפעול במישור הנ"ל; ונתניהו עזר למלא תנאים אלו.
נתניהו הדף את הפלשתינים. לא רק שהוא יישם מדיניות של קיפאון מדיני ולא ביצע שום פעולה למען הגעה לשולחן המשא-ומתן, אלא שהוא שעט לעבר מהלכים אשר הרחיקו כל סיכוי להגיע למו"מ, כגון אימוץ לחיקו של גורמים קיצונים כמו האוונגליסטים וזניחת נאום בר-אילן. זה נכון שאבו מאזן אינו באמת מעוניין בשלום, אך אפילו לנסות להוכיח זאת לעולם נתניהו מיאן לעשות. הוא היה יכול להציע לו לשבת עימו ללא תנאים מוקדמים תוך ידיעה מראש שיו"ר הרשות הפלשתינית יסרב או יבקש לקבוע תנאים מוקדמים מופרכים כאשר כל העולם צופה, אך רה"מ לא השכיל לעשות זאת. רה"מ אחר ודאי היה דואג להפעיל לחץ על אבו מאזן על-מנת להגיע להסדר כולל בצורה כנה תוך כוונה אמיתית לעשות כן, אך אין זה מצופה מנתניהו. מה שכן מצופה ממנו זה לפחות שיראה לקהילה הבינלאומית את פרצופו האמיתי של יו"ר הרשות.
יותר מסביר להניח כי הרשות הפלשתינית לא הייתה פונה לבית הדין הבינלאומי בהאג לו היו מתקיימות שיחות בינה לבין ירושלים, או לחלופין לו נתניהו היה קורע את המסיכה מעל פניו של אבו מאזן ומראה לכל דורש את צביעותו, אך כשלונו המהדהד של נתניהו בזירה המדינית-פלשתינית הכין קרקע פורייה עבור רמאללה לעתור להאג. אנטישמים כמו אבו מאזן קיימים בשפע בכל העולם כחול אשר על שפת הים וככוכבי השמיים לרוב, אך אסור לשחק לידיים שלהם; להפך - יש להילחם בהם בחוכמה, ככתוב: כי בתחבולות תעשה לך מלחמה. אם נתניהו אינו מעוניין לעשות שלום, וחבל שכך - שלפחות יעשה את עצמו ע-מנת לנצח בקרב התודעתי העולמי.
