הבעיה היא ביבי, הפתרון הוא רובי

1. הבעיה היא ביבי. בנימין נתניהו הוא לואי ה-14 של הפוליטיקה הישראלית: "הימין זה אני". הוא אומר זאת במפורש שוב ושוב, בעיקר בנוגע למשפטו. זה כמובן בלוף מוחלט: הימין היה לפני ביבי, קיים גם בלעדיו ויתקיים אחריו. תוצאותיהן של ארבע מערכות הבחירות האחרונות, וביתר שאת זו של הכנסת ה-24, מוכיחות זאת מעל לכל ספק: בלי נתניהו - לימין יש רוב ברור וממשלה יציבה. בלי נתניהו, גם נפתלי בנט וגם גדעון סער מצטרפים לקואליציה של 65 חברי כנסת בראשות הליכוד. ואל תגידו שבלי נתניהו הליכוד לא היה מקבל 30 מנדטים; איתו הוא ירד מ-36 ל-30. ובמקרה הגרוע ביותר מבחינת הימין, הקולות הללו היו הולכים למפלגות אחרות בגוש - בדיוק כמו שקורה כל הזמן. לכן, נתניהו הוא הבעיה הגדולה ביותר ואולי אפילו היחידה של הפוליטיקה הישראלית: רק בגללו לא מתגשם רצונו של הציבור להקים ממשלת ימין. נתניהו זה הימין? ממש לא. 2. נתניהו גרר אותנו לארבע מערכות בחירות, שבכולן לא הצליח לזכות ברוב. הנתונים ברורים וחד-משמעיים ומובאים בטבלה המצורפת כאן. בבחירות לכנסת ה-24 חישבנו את בעד/נגד נתניהו בשתי אפשרויות, כאשר ימינה בכל אחד משני הגושים. רע"ם איננה בעד נתניהו, ולא משנה כמה יספרו לכם שאולי כן. במקום להודות בכשלונו ולפנות את מקומו למישהו אחר מהליכוד, נתניהו נאחז בקרנות המזבח - ואנחנו הקורבנות. 3. כעת מדברים על כך שהגוש נגד נתניהו - בהנחה שיש לו 61 ח"כים - יפעל להחלפת יו"ר הכנסת, יריב לוין. כאן עלול להתממש תרחיש אימה: לוין מסרב לקיים הצבעה על החלפתו, בג"ץ מורה לו לקיים אותה (כפי שהורה ליולי אדלשטיין) ולוין עומד בסירובו (במקרה של אדלשטיין הוא התריס בגסות נגד פסק הדין) - ורומס לחלוטין את רצונו של הרוב. במקרה כזה, לא צריך הסתערות על הכנסת; היא תבוא מבפנים. מי שהפך את ביזוי שלטון החוק ואת המתקפה של בית המשפט העליון ללחם חוקו, עלול לגרום במכוון לאחד המשברים החמורים בתולדות הפרלמנטריזם הישראלי. 4. נניח שגוש מתנגדי נתניהו יצליח למנות יו"ר לכנסת ויעלה להצבעה הצעת חוק, לפיה נאשם בפלילים אינו יכול להרכיב את הממשלה. מובן שזכותה של הכנסת לעשות זאת, אך לחוק כזה יהיו שתי בעיות קשות ביותר: עקרונית ונקודתית. עקרונית, הוא יאפשר למשטרה, לפרקליטות וליועץ המשפטי לממשלה לטרפד מועמדות לראשות הממשלה. זוהי מסירת מפתחות השלטון לידי הרשות המבצעת - מעשה שלא ייעשה בדמוקרטיה. נקודתית, אם כבר מעבירים חוק כזה - הוא חייב לחול רק מן הבחירות הבאות. ככלל, חקיקה מחמירה אינה יכולה להיות רטרואקטיבית, ובוודאי שאי-אפשר לומר בדיעבד ל-2 מיליון ישראלים שהצבעתם היא חסרת משמעות. אגב, באותה מידה גם "חוק צרפתי" - בעייתי ביותר אף הוא - יכול לחול רק לעתיד, אבל זה לא הנושא כרגע. 5. אפילו אם בדרך נס כלשהי ישיג נתניהו את הרוב בכנסת, צריך שיהיה ברור: משפטו חייב להתנהל. ושלא יספרו לכם ש"העם בחר בו למרות כתב האישום". ראשית, כפי שראינו, רוב העם לא בחר בו. שנית, וזה העיקר: בחירות אינן מוכרעות באולם בית המשפט ומשפטים אינם מוכרעים בקלפי. בדיוק כשם שסוכנויות דירוג האשראי הבינלאומיות מעניקות ציון למדיניות הכלכלית, ויכולות להעניק ציון גרוע גם אם הממשלה זוכה ברוב. אלו מערכות נפרדות לחלוטין. מי שמערבב ביניהן, עושה זאת משום שהוא חושש מפני התוצאות במערכת המשפטית, ומנסה להימלט אל הרחוב. 6. שמתם לב פעם ששמות משרדי הממשלה הם לעיתים הפוכים מאשר קהל היעד שלהם? בחולים מטפל משרד הבריאות, בעניים מטפל משרד הרווחה, במובטלים מטפל משרד העבודה. כמה מן המפלגות שלנו אימצו את אותו קו. הליכוד זורע מחלוקת. העבודה היא מפלגת העשירים (6.1% מן הקולות בכל המדינה - אבל 8% בסביון, 9.4% בעומר, 11% בכפר שמריהו וברמת אביב ג'). הציונות הדתית כוללת גזען (איתמר בן-גביר) ובין מצביעיה יש חרדים (10% בביתר עילית ובבית שמש, 12% ברמת בית שמש). אז אפילו שמות המפלגות הם כבר בלוף. 7. אם דיברנו על בלופים, נזכיר הגדרה מצוינת של אפרים קישון: אנחנו יודעים שכל המפלגות משקרות לנו ערב ההצבעה ואנחנו בוחרים במי שמשקר לנו הכי טוב. אל תאמינו לאף מילה של מנהיגי המפלגות, במיוחד לא להחרמות ולנידויים. מה שיקבע יהיה מבחן המעשה, ופוליטיקאים הם מומחים בלוליינות מילולית שתסביר מדוע מה שהבטיחו אתמול שוב איננו רלוונטי ומדוע היום הם חייבים, ממש חייבים, לעשות בדיוק ההפך. 8. הפתרון הוא רובי. חוק יסוד הממשלה קובע תנאי אחד ויחיד להטלת הרכבתה: חבר כנסת שהסכים לכך. לא צריך שיהיה לו רוב בין הממליצים, לא צריך שיהיה לו הסיכוי הטוב ביותר. צריך רק שהוא יסכים. מעבר לזה, החוק אינו מגביל בצורה כלשהי את נשיא המדינה (להבדיל ממצב בו המועמד נכשל ו-61 ח"כים באים עם שם משלהם). נכון שהמסורת היא לתת את התפקיד לבעל רוב הממליצים, כי זה הכי הגיוני, אבל זמנים מטורפים מצדיקים חשיבה יצירתית. ההצעה שלי: ראובן ריבלין צריך להטיל על יולי אדלשטיין את הרכבת הממשלה. ריבלין, פוליטיקאי ותיק מאוד וחכם מאוד, ודאי רואה היטב את מה שכולנו רואים: רק בגלל נתניהו אין לנו ממשלה. אדלשטיין הוא האיש מספר שתיים ברשימת הליכוד, מי שניצח בבחירות המקדימות לרשימתה לכנסת - ולכן, מבחינה פורמלית וציבורית, הוא האיש שאחרי נתניהו. אם נתניהו היה עושה את המעשה המתבקש ומפנה את מקומו, אדלשטיין אמור היה לתפוס אותו. ההחלטה של נשיא המדינה היא בעלת משקל חוקתי רב, ואין כמעט שום סיכוי שבג"ץ יתערב בה - במיוחד כאשר היא בלב-ליבה של המערכת הפוליטית. סער, בנט ואולי אפילו אביגדור ליברמן ילכו בקלות עם אדלשטיין. החרדים ילכו איתו גם משום שהוא דתי וגם משום שאין להם ברירה. כנ"ל הציונות הדתית. גם כחול-לבן תוכל להצטרף, כי הרשימה שלה היא הרבה יותר מרכז-ימין מאשר מרכז-שמאל, והבעיה של בני גנץ היא עם מי ששיקר לו בפרצוף. הנעלם הגדול יהיה הליכוד, שבין הח"כים שלו יש לא מעט אפסים מלחכי פנכה של נתניהו. אבל ההיגיון אומר, שאפילו אלו - או לפחות רובם - יתעשתו אחרי קצת קריאות שבר וגנאי, ויעדיפו את ממשלת אדלשטיין על פני אופוזיציית נתניהו. ראובן ריבלין מסיים בעוד ארבעה חודשים קריירה מפוארת של עשרות שנים בשירות הציבור. זה אומר, שהוא לא צריך לעשות חשבון לאף אחד ולשום דבר. זה אומר, שהוא יכול לרדת מעל הבמה בעודו נכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהציל את המערכת הפוליטית, את המערכת הפרלמנטרית ואולי אפילו את הדמוקרטיה בישראל. אדוני הנשיא, זה בידיך.