בשבועיים האחרונים הגיעו שני מעשי טבח נוראים לכותרות בארה"ב: שמונה נשים נרצחו במכוני עיסוי בג'ורג'יה ועשרה נרצחו במרכול בקולורדו. אבל לארה"ב ולתקשורת האמריקנית יש תגובה סלקטיבית לאלימות בנשק חם, טוען טיים, משום שרוב התקשורת מובלת בידי לבנים. צריך ללמוד יותר על הנעשה בקהילות מיעוטים, לתת להן קול ולקדם את תשומת הלב לה הן זכאיות.
באותם שבועיים לא היו שני מעשי טבח אלא 24. אדם במרילנד רצח את הוריו ושניים אחרים ולאחר מכן התאבד. בווירג'יניה נרצחו שני בני אדם ושמונה נפצעו בשלוש תקריות. 15 בני אדם נורו במסיבה בשיקגו ושניים מהם נרצחו. מעבר לסיקור בתקשורת המקומיות, אירועים אלו עברו ללא תשומת לב. בסך-הכל נורו למעלה מ-100 איש באותה תקופה, ולמעלה מ-30 נרצחו. בשנת 2020 היו 600 מעשי טבח.
רובין תומס, חוקרת בתחום אלימות הנשק, אומרת כי הציבור האמריקני החל לשים לב לפשיעת נשק נרחבת בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, במיוחד לאחר ששמונה בני אדם נרצחו בשנת 1993 בבניין משרדים בסן פרנסיסקו, אם כי מעשים דומים מתועדים מאז שנות ה-20 של המאה הקודמת. לאותו טבח היה חלק באיסור הפדרלי על מכירת כלי נשק קטלניים מסוימים, כחלק מחוק נרחב למאבק בפשיעה שהעביר ביל קלינטון ב-1994. חלקים משמעותיים מאותו חוק סופגים כיום ביקורת, אך תומס אומרת שפרק זה הוביל לירידה במעשי הטבח בעשר השנים בהן היה בתוקף.
הבולשת הפדרלית אינה מגדירה "ירי המוני" בפני עצמו אלא רק כחלק מ"רצח המוני", הגדרה המתייחסת לרצח של ארבעה בני אדם ומעלה באירוע אחד, ולאו-דווקא בנשק חם. לכן, ההגדרה המקובלת ביותר של "ירי המוני" היא אירוע אחד בו נורים או נרצחים לפחות ארבעה בני אדם. לרוב הוא מתרחש במיקום אחד, אך הוא יכול גם להתפרס על פני כמה מיקומים בזה אחר זה.
לדברי תומס, הזעזוע מירי המוני נובע מכך שלרוב הוא מתרחש במקום בו בני אדם אמורים להרגיש בטוחים – בתי ספר, קניונים, משרדים ובתי תפילה. אלא שתפיסה זו מתעלמת מן המקומות בהם מתרחשים בפועל אירועים דומים אחרים ויוצרת דעה קדומה כאילו יתר המקומות אינם בטוחים. אירועי ירי המוני מתרחשים שוב ושוב בקהילות שחורות עניות, והציבור במובן מסוים התרגל אליהם.
"יותר ויותר בני אדם נהרגו בתאונות דרכים לפני 50 שנה, והתייחסנו לבעיה בצורה לאומית מקיפה. אנחנו ממשיכים לנהוג. יש על הכבישים יותר מכוניות מאשר אי-פעם. למרות זאת, הורדנו את מספר ההרוגים ב-80% משום שהתייחסנו לזה כבעיה של בריאות הציבור והפעלנו מגוון רחב של אמצעים להתמודד איתה. צריך לנקוט אותה גישה לגבי הפשיעה החמושה. צריך לחפש את כל הדרכים למנוע אותה", טוענת תומס.
טיים מוסיף, כי משימה חשובה היא להביא לתשומת לב הציבור כל תקרית ירי, בלי קשר לשאלה האם היא גדולה או קטנה. אלימות חמושה המתפשטת בקהילות השחורות העירוניות היא חלק מבעיה לאומית נרחבת. יש פתרונות רבים, כולל כאלו שניתן להפעיל ממש עכשיו. אבל אם הזעם על הפשעים יישאר סלקטיבי, האמריקנים היותר פגיעים לעולם לא יישמעו – וארה"ב תיכשל בהתמודדות עם מגיפת הירי.
