זמן הוא המשאב היקר ביותר של בתי המשפט - אומרים לנו שוב ושוב שופטים בכל הערכאות. ביטוי נפוץ נוסף הוא "מראית פני הצדק": יש חשיבות גם למראית העין של ההליך המשפטי, לצורה בה הוא נתפס בידי הצדדים ובידי הציבור. שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב,
מיכל אגמון-גונן, נוטה לשכוח את הנקודה הראשונה - או לכל הפחות נראית כך, ובכך מפרה את הנקודה השנייה.
אגמון-גונן אוהבת לכתוב פסקי דין ארוכים. אוהבת מאוד. אוהבת מאוד מאוד. חייבים לציין שפסקי הדין שלה מרתקים, כתובים לעילא מבחינה לשונית ומפגינים ידיעה רחבה בעובדות המקרה, בפסיקה, בהיסטוריה ואפילו בספרות. אלא מאי? מעבר לעובדה שבית המשפט העליון נוטה לקבל ערעורים עליהם בשיעור גבוה במיוחד, אין שום הצדקה לאורך שלהם: עשרות רבות של עמודים, כאשר על פניו נדמה שניתן היה להסתפק בחלק קטן בלבד מהם.
פסק דינה של אגמון-גונן בעניין שכונת גבעת עמל בתל אביב (יום א', 4.4.21) הוא דוגמה בולטת ואפילו קיצונית. 67 עמודים (26,837 מילים) מקדישה אגמון-גונן לשאלת הגמול ושכר הטרחה לתובעים הייצוגיים ולבאי-כוחם בפרשה זו. 67 עמודים - לא כדי להכריע האם לקבל את הבקשה להגיש תביעה ייצוגית; לא כדי להכריע בתביעה לגופה; לא כדי להכריע במחלוקת האם לתת גמול ושכר טירחה; אלא האם לאמץ את הסכמות הצדדים. ולא מדובר בסכומי עתק: אגמון-גונן מסיים את הסאגה ב-15,000 שקל לכל אחד מחמשת התובעים וב-250,000 שקל לשני עורכי הדין שייצגו אותם. אם נהיה קצת ציניים, אזי יש לנו 67 עמודים ל-325,000 שקל - עמוד לכל 4,850 שקל.
למה פסק הדין כל כך ארוך? כי 37 עמודים מתוכו - דהיינו מחציתו - מוקדשים להיסטוריה של בעיית גבעת עמל, מאז מכתב ל
דוד בן-גוריון באוקטובר 1949 ועד להגשת התביעה באפריל 2016. תיאור ההליך עצמו תופס עוד 17 עמודים, ורק 23 העמודים האחרונים מטפלים בעיקר: הבקשה לגמול ושכר טירחה; וגם בהם מוקדשים שישה לדיון תיאורטי. ההכרעה עצמה, על נימוקיה, תופסת רק את ארבעת העמודים האחרונים, דהיינו 6% מכל פסק הדין.
אפשר להעלות כמה טענות לזכותה של אגמון-גונן. לעיתים קשה יותר לקצר מאשר להאריך, כפי שיודע כל כותב מקצועי ("זמני אינו בידי ולכן אני מאריך". כך אמרה המצוטטת הן בשמו של שמעון אגרנט והן בשמו של
אהרן ברק). אם פסקי הדין אינם מתעכבים בשל אורכם, קשה לומר שהיא מבזבזת זמן שיפוטי. יש מקרים בהם קיימת חשיבות ציבורית לפריסת תמונה מלאה, וסיפור גבעת עמל נמנה עליהם.
טענות טובות - אך לא מספקות. ראשית, גם אם הכתיבה מהירה, ההקלדה וההגהה גוזלות זמן, שלא לדבר על זמנם של הצדדים ובאי-כוחם הצריכים לקרוא את החוברות עבות הכרס הללו. שנית, קשה לצפות מהציבור להתייחס ברצינות לדיבורים על שוויו הגבוה של הזמן השיפוטי, כאשר החלטה טכנית בעיקרה כמו זאת מצריכה 67 עמודים. שלישית, לנוכח השיעור הגבוה של קבלת הערעורים על אגמון-גונן, אולי רוחב היריעה באה על חשבון העומק שלה.
מאחר שמדובר בתופעה חוזרת ונשנית, שכאמור נוגעת לשתי נקודות ליבה של מערכת המשפט, יש לטפל בה. המשימה היא של נשיא המחוזי בתל אביב,
גלעד נויטל, ובמידת הצורך - של הנשיאה חיות. מן הראוי לזמן את אגמון-גונן ולהעיר לה שעליה לשנות את צורת כתיבתה. זו אינה התערבות בשיקול הדעת המשפטי, אלא הכוונה טכנית המצויה בהחלט בסמכותם של הנשיאים. אם לא יהיה די בכך, ייתכן שלא יהיה מנוס מלהציע לה לפרוש ולפנות לתחומים בהם הכתיבה הקולחת והמקיפה שלה מהווה יתרון, למשל באקדמיה. זה לא עונש, אלא ניצול נכון של כישורים. כי הזמן השיפוטי הוא משאב של כולנו; אסור לבזבז אותו.
