לפני כשלושה עשורים השתתפתי במשלחת השלטון המקומי במסגרת ברית ערים תאומות לעיר המחוז גיור שבהונגריה. המארחים ההונגרים יצאו מגידרם לארח אותנו ולהנעים את שהותנו בעיר זו. בערב האחרון הזמינו אותנו לקונצרט ג'אז באולם מפואר במרכז העיר. שמחנו לשמוע צלילים ערבים, התארגנו למה שהיה אמור להיות הערב המסכם של המסע, ערב מיוחד.
נכנסנו בשערי המבנה הישן והמפואר. בקומה העליונה כבר ישבו מאות הונגרים ממתינים לתחילת הקונצרט. המבנה המשופץ והמיוחד הזכיר לי מבנה אחר אבל לא נתתי דעתי על כך והתיישבתי בחלק התחתון של האולם, ממתין לאות הפתיחה. או אז היכני הברק. על הבמה הענקית ניצבו הזמרים והנגנים מאחוריהם קימור מוזר ומשונה בקיר, חצי גורן, מקום ארון הקודש.
אני נמצא עם חברי המשלחת מארץ ישראל בבית הכנסת המרכזי של העיר גיור שבהונגריה, אשר לא האירה בלשון המעטה פניה ליהודייה בימי הסופה והסער, לקראת שמיעת מופע ג'אז בבית הכנסת, נחרדתי. קמתי בשקט ממקומי, האולם כבר הוחשך, סקרתי שוב בעיניים יהודיות את האולם. בית כנסת מפואר עם מקום הבימה. הבטתי על משקוף דלת הכניסה, מקום בו הונחה מזוזה גדולה נותר במקום חשוף כמו מעיד על מה שהיה ואיננו. יצאתי מהדלת הראשית של בית הכנסת, בחוץ עישן אחד המארחים. הרהבתי עוז ושאלתי אותו על ההיסטוריה של האולם המפואר, "הפתעה יפה", חייך אליי באנגלית מקרטעת והמשיך, "זה היה בית כנסת מרכזי שנחרב בשואה, רצינו לתת לכם הרגשה של בית", אמר במלא הרצינות,
הבית היהודי החרב.
המארח הראה לי דלת צדדית מאחריי הבמה עליה נשמעו צלילי הג'אז, "יש כאן כל מיני שאריות", אמר. נכנסתי בשקט לפניי אולם ענק של הונגרים הנהנים ממופע ג'אז ואני מביט באחוריי ארון הקודש הבנוי, על הרצפה קרעי טליתות, ספרי קודש מפוזרים, חומשים, סידורים, גווילים, תפארת העם היהודי הרמוס, הנאנק, הטבוח.
בכי תינוק שנימול
קפאתי במקומי, לא יכולתי לחזור לאולם, המתנתי מחוץ לבית הכנסת, המארח סיים את הסיגריה השלישית הזמין אותי לחזור אל הצלילים ואני הייתי כבר בעולם בו שמעתי צלילים אחרים, כהן העולה לתורה, בכי תינוק שנימול, את רעש סוכריות המושלכות לעבר חתן בר המצווה. שמעתי את החתן הצעיר המביט בהינומת כלתו נשבע 'אם אשכחך ירושלים', הצלילים התערבלו בראשי, כמה אושר וכמה כאב ספגו קירות בית הכנסת שהיה לאולם קונצרטים.
חזרנו למלון ומחשבותיי נשאוני הרחק. קהילת יהודי גיור מנתה בתפארתה 5,904 אלף בני אדם, אנשי מסחר וכלכלה, תעשיינים ובעלי מלאכה, 5,635 יהודים נשלחו ברכבות לכיוון אחד, אל מחנה המוות אושוויץ. בית הכנסת בו התקיימה ההופעה נוסד בימי תפארתה של הקהילה בשנת 1,870. מאז השואה לא היה בו שימוש והוא נמכר לעיריית גיור שהפכה אותו לאולם תרבות.
נזכרתי במסע העצוב להונגריה בעקבות הדיון המתנהל בין יהודים לגרמנים בעניין שיפוצו ובנייתו מחדש של בית הכנסת המפואר של קהילת יהודי המבורג בגרמניה. בית הכנסת המפואר בכיכר בורן בהמבורג אשר הועלה באש בליל הבדולח ושרידיו נהרסו בהוראת הנאצים במימון הקהילה היהודית השפופה והחבולה ולאחר חורבנו לקחה העירייה את הקרקע עליו היה בנוי.
כחלק מתהליך כפרה וסליחה של הגרמנים בעיר המבורג החליטו מספר גופים לחבור יחדיו וכאות הערכה ליהודים לבנות מחדש את בית הכנסת החרב אשר שיטחו היה בינתיים לחניית רכבי סטודנטים באוניברסיטת המבורג. הסנאט של המבורג אישר פה אחד את הקמתו מחדש והוקצו לצורך כך 130 מיליון אירו. ההתעוררות בהמבורג חצתה מפלגות ומגזרים, לצד התמיכה מפוליטיקאים בלטה תמיכת אמנים ואנשי רוח.
האופל והחושך
אלא, שבעקבות המהלך, אשר בינתיים נעצר, נתגלע ויכוח עמוק ונוקב בין יהודים ישראלים המזוהים עם השמאל הרדיקלי ותומכי תנועת החרם ה-BDS יחד עם גרמנים המזוהים עם המאבק נגד הכרת גרמניה בתנועת החרם האנטי יהודית והאנטי ישראלית אשר הוצאה לחוק בגרמניה, לבין קהילת יהודי המבורג וצמרת העיר.
מה שהיה אמור להיות נושא שבקונצנזוס היה לעימות בינלאומי בין תומכי תנועת החרם ומתנגדיו. נזכרתי בבית הכנסת החרב בעיר גיור ולמען האמת הצטרפתי למתלבטים. דווקא בימים אלה בהם הגזענות ושנאת היהודים מרימה שוב ראשה ביתר שאת וביתר עוז, דווקא בימים אלה שהרוחות הרעות באירופה, אירן וארה"ב מנשבות שוב לכיוון אחד, האופל והחושך, שנאה נגד היהודים במסווה של שנאת ישראל, עולה במלא עוזה השאלה האם נכון לבנות את בית הכנסת מחדש ולהעמידו כזיכרון חי, תוסס, מתריס בסמוי כנגד מי שביקשו ופעלו לכבות את הנר היהודי, או שמא ראוי יותר להותיר את בית הכנסת בחורבנו למען ידעו הדורות הבאים כי אבותיהם ואבות אבותיהם עשו את הרע הזה.
ההתלבטות אינה קשורה לפוליטיקה מכל סוג שהיא וכך יש לנהוג בסוגיה. ההתלבטות היא בין החיים למתים, בין הזיכרון לאפשרות השכחה, בין הסליחה לבין הכפרה. מעל לכל ההתלבטות היא בין השכתוב ההיסטורי המקהה את עוצמת הטרגדיה והזוועה לבין הותרתו כאנדרטת זיכרון לעדי עד.
הלב אומר הותירו החורבן בתפארתו למען ידעו הדורות הבאים. המוח אומר החיו את תפארת העם היהודי ויהא בית הכנסת החדש-ישן עדות לניצחון היהודים על מבקשי רעתם.
תהא ההכרעה אשר תהא, הנאצים המתים ואלו העוטים מסכות שונות ומשונות מביטים בהשתאות בעם הנצח אשר קם מעפר, ניער אפרו והקים מדינה לתפארת, עם אשר מתלבט בין אופן הנצחת הרשע, הפשע הזוועה, עם ישראל, חי ואינו שוכח את אחיו המומתים בימי החושך והצלמוות.
