אמריקנים רבים בני המאה ה-21 מתפעלים – ומוטרדים – מיכולתה של טכנולוגיית המאה ה-20, במיוחד האינטרנט והרשתות החברתיות, לעצב את החברה ואותם. שתי טכנולוגיות בנות המאה ה-19 עוררו רגשות דומים: הרכבת והטלגרף נתפסו ככאלה שהצילו את החברה האמריקנית ועיצבו את תרבות החרות. ההיסטוריון טד ווידמר מסביר זאת בספרו המתאר את מסעו ברכבת של אברהם לינקולן מספרינפילד לוושינגטון בפברואר 1861 – מצטט אותו ג'ורג' וויל, בעל טור בוושינגטון פוסט.
בעשור שלפני כן אפשרה הרכבת ללינקולן להאיץ את פעילותו הפוליטית. ואילו קווי הטלגרף הפיצו את הידיעות הכוזבות כאילו וושינגטון בוערת, העבדים מתמרדים, הנשיא ג'יימס ביוקנן התפטר ולינקולן הוא קניבל. בראשית ימי הרכבת היו שהאמינו שהיא תאחד את האומה; בפועל הן העצימו את הפילוג בין הצפון לדרום והפכו לסמל לעוצמתו של הצפון. הרכבות הציעו חופש תנועה שאיים על הסדר המבוסס על האדמה. פרדריק דגלאס, הסמל של שחרור העבדים, קפץ לחופש מרכבת נוסעת שיצאה מבולטימור צפונה.
פחות משליש מן המסילות שהונחו בשנות ה-50 של המאה ה-19 היו בדרום. את בנייתן בצפון הובילו מהגרים; בדרום היו אלה עבדים, ואיכותן הייתה ירודה בשל העדר אנשי מקצוע וחומרי גלם. תושבי הצפון החלו לחיות מהר יותר מתושבי הדרום. הרכבות גם חייבו לעבור לשעון אחיד; עד אז, במדינת ויסקונסין לבדה היו 38 איזורי זמן. רעיון האחדות הלאומית של לינקולן התעצם, בשל היכולת לעבור בקלות ממדינה למדינה.
המסילות והטלגרף סללו את דרכו של הצפון למלחמה מתועשת. במארס 1861 נדרשו שבעה ימים ו-17 שעות לנאום ההשבעה של לינקולן להגיע לחוף המערבי על גבי סוסים. ארבע שנים מאוחר יותר נקרא נאום ההשבעה שלו בו ביום בקליפורניה. ב-1858, כאשר נמתח קו הטלגרף הראשון בין ניו-יורק ללונדון, הביע ניו-יורק טיימס את הדאגה שהחדשות יגיעו מהר יותר מן האמת. נשמע מוכר?
כיום מאפשרים האינטרנט והרשתות החברתיות להפיץ במהירות שיא את הטיפשות, ולכן יוצרים את התחושה שיש יותר טיפשות. אולי זה נכון, אומר וויל, אך צריך להאשים את האחראים האמיתיים – טמבלים שבידיהם רמקולים – ולא את הטכנולוגיה. הטכנולוגיה נותנת כלים לטיפשות אך לא הופכת אנשים לטיפשים. ב-6 בינואר הסתערו על הקפיטול אנשים פרימיטיביים שבידיהם טלפון חכמים שהורו להם היכן להתכנס ושלהבו אותם.
האנושות נרדפת בידי תיאוריות הגורסות שבני האדם הם בובות שניתן להפעילם באמצעים של תעמולה ותרבות. גרסה חדשה של תיאוריות אלו טוענת, שהטכנולוגיה הדיגיטלית היא כוח אוטונומי עליו יש לפקח או אפילו לארגן אותו מחדש בידי ממשלות, משום שהיא מחווטת מחדש את מוחותיהם של המשתמשים בה. האמת היא, מסכם וויל, שלטכנולוגיות של ימינו יש השלכות ניכרות על הדרך בה אנו חושבים – כמו הרכבת והטלגרף. אבל הן אינן משחררות איש מאחריות למעשיו.
