עם כל הכוונות הטובות ועם כל ההבנה שהפילוג ב"רשימה הערבית המשותפת" היה אמור להיות בלתי נמנע עבור רע"ם, הרי שגם המשבר שבין רע"ם לנתניהו היה צריך לבוא. חבל רק שד"ר ח"כ מנצור עבאס לא צפה זאת מראש. בראיון של ח"כ עבאס לוואי-נט הוא נשמע מאוכזב מכך שנתניהו לא יצא נגד סמוטרי'ץ ונגד בן-גביר, שמאז שנודעו תוצאות הבחירות הם יורים בבליסטראות ברע"ם, בעבאס ובכל הערבים שהלכו עם עבאס בקו החדש שלו. לא לחינם עבאס מרגיש אכזבה. הוא טוען כי הליכתו הפוליטית החדשה הביאה גם לסיכון חייו בסקטור הערבי. אני מאמין לו.
אותם אלה שמאיימים על עבאס בגלל חצי הזדהותו עם נתניהו שוכחים שאיימן עודה - יו"ר חד"ש ומספר אחד של עוד מה שנותר מ"הרשימה הערבית המשותפת", מוכן ללכת לברית עם שלושה טרנספריסטים קיצוניים כבנט, סער וליברמן. אבל מי כחד"ש הקומוניסטית מומחית פוליטית מספר אחת ל"זיגזוגים" קיצוניים, ושיודעת מתי להסית ולהציג את יריבותיה כבוגדניות, ומנגד היא גם יודעת להציג את הבוגדנות שלה עצמה כ"צעד פוליטי מחושב למען ההמונים הפלשתינים". אבל זה עדיין לא פותר את עבאס ואת חבריו מלעצור רגע ולהבין שהם טעו בציפיות שלהם מנתניהו. בכול זאת עבאס נמצא בפוליטיקה רק שנתיים ורע"ם קיימת רק משנת 1996 ואילו ביבי נתניהו פעיל בפוליטיקה הישראלית והעולמית מאז סוף שנות השבעים של המאה העשרים.
הסוכנים של נתניהו
לעבאס אין מה להתאכזב מתגובת ה"דום-שתיקה" של נתניהו מול הווטו של "הציונות הדתית", ומול ההכפשות הקשות של בן-גביר את סמוטריץ' בערבון לא כל כך מוגבל. ממידע מעשי אני יכול לומר בוודאות לעבאס ולאנשיו כי הקול של "הציונות הדתית" נגדו ונגד מפלגתו הוא אומנם קולם של סמוטרי'ץ ובן-גביר אבל הפה שהתיר להם לגדף ולקטרג נגד רע"ם הוא פיו של נתניהו. "הציונות הדתית" נשלטת על-ידי נתניהו באופן מוחלט והיא יודעת שהיא חבה לו את שבעת ח"כיה האחרונים (כולל זה שנכנס ברשימת הליכוד...). לא לחינם נתניהו שותק על הצרחות של בן-גביר וסמוטרי'ץ כנגד רע"ם. הוא אפילו היה מוכן למצב הזה שקרה לבסוף: הצבעת רע"ם עם "גוש השינוי".
נתניהו בסך-הכל לא רוצה להיתמך על-ידי רע"ם בדיוק מהסיבות ש"הציונות הדתית" צווחת נגד רע"ם. את כל ה"טרראם" הזה - של חדירה לרחוב הערבי ומו"מ עם רע"ם ועם עלי סאלם, ראש עיריית נצרת, הוא עשה כדי לפצל את הרחוב הערבי. הוא הצליח אומנם לשבור את "הרשימה המערבית המשותפת", ולא רק שפיצל אותה אלא חיסל ממנה חמישה מנדטים ושבר את האחדות הערבית. במבט שני מסתבר שנתניהו הצליח אומנם ב"טריק" שלו ברחוב הערבי אבל לא בדיוק כמו שהוא ציפה להצליח. קודם כל כניסת רע"ם לפרלמנט הייתה בשבילו אכזבה. אם הם היו נשארים בחוץ הרי שהקול הערבי היה מובס ואילו לנתניהו הייתה נחסכת האי נעימות הפוליטית להיתמך על-ידי רע"ם מבחוץ. גם מבחינת מספר הח"כים הערבים שנכנסו לפרלמנט הישראלי הרי שנתניהו אוכזב לבסוף, למרות הירידה במספר ח"כיה של "הרשימה הערבית המשותפת". בקדנציה הקודמת היו להם חמישה עשר ח"כים - כולם בתוך ח"כ "הרשימה הערבית המשותפת".
בקדנציה הזו יש לפלגי "הרשימה הערבית המשותפת" של הקדנציה הקודמת רק עשרה ח"כים אבל לציבור הערבי יש בכול זאת שלושה עשר ח"כים כיום, ירידה רק של שני מנדטים ולא של חמישה מנדטים. שני ח"כים ערבים נכנסו עם מרצ (זועבי ועיסאווי) ואחת נכנסה עם מפלגת העבודה (מרעוונה). השלושה הללו לא פחות רדיקלים מח"כי "הרשימה הערבית המשותפת" לשעבר, שנותרו מחוץ לפרלמנט הישראלי, והם יותר רדיקליים מארבעת ח"כי רע"ם. נתניהו יודע היטב שקואליציה ימנית, ועוד עם בן-גביר ב"שפיץ", לא תצליח להחזיק מעמד אפילו חודש, כשרע"ם אמורה להיות "המטריה האווירית" שלה מבחוץ. "עפיפון" מעזה או ניסיון, חס ולשלום, לפיגוע מצד פלשתינים ו/או מתנחלים מיו"ש יתירו מיד את הדבק הלא דביק של רע"ם עם הימין הקשוח מתמיד.
נתניהו חפץ בקואליציית ימין אמיתית עם בנט ועם סער ולא רק מבחינה ביטחונית ולאומנית אלא גם כדי למזער את תביעות החרדים בענייני הפטור הצבאי ובעוד נושאים חרדים אחרים שלא פעם עולים כהפתעה משום מקום (ימי "הקורונה" למשל...). אבל נתניהו גם יודע שאת "הערמונים הלוהטים" שהוא הכניס לתנור הערבי צריך מישהו אחר להוציא ואין מתאים לכך מהצמד-חמד ששמו סמוטרי'ץ את בן-גביר. מסתמא שהאחרון כבר רגיל להיות "הרע האקטיבי" של הממסד, שהרי לא לחינם הוא לא נפסל כחבריו הכהניסטים (מיכאל בן ארי, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין). אבל עבאס לא הבין את זה מלכתחילה.
לא ש"ס כי אם "אגודת ישראל ההיסטורית"
עבאס פנה לדרך של עצמאות פוליטית ופלט לא פעם כי הוא "ש"ס של הרחוב הערבי". אבל זה לא מדויק. ראשית, התחכום של דרעי חסר לו מאוד אבל זה עניין של ניסיון. אבל הבעיה האמיתית היא בעניין העקרוני. ש"ס אומנם ידעה לקפץ משמאל לימין וחוזר חלילה אבל הם עשו זאת מתוך קואליציה של ממש ועם תיקי שרים ועם התחייבויות קואליציוניות לטווח ארוך כדי לערוב על קיום הקואליציה הזו. כך הם עשו בימי ממשלת רבין ואח"כ עם פרס כמחליפו. כך הם עשו בממשלת ברק הקצרה וכך הם המשיכו עם שרון, אולמרט ונתניהו. כך נהגה ש"ס גם ב"הסתדרות הכללית" - בקואליציה שלה עם העבודה ואף עם מרצ. אבל מה שעבאס חפץ היא שיטת "אגודת ישראל" שבין השנים 1953 ל-1977. באותם ימים אגו"י היו מחוץ לקואליציה רשמית והם הצביעו שוב ושוב על-פי מפתח של הצבעות תמורת פרסים. כך למשל אשררה אגו"י במשך שנים רבות את הממשל הצבאי על ערביי ישראל בתמורה לבנק ההיסטורי שקיבלה מהמדינה - "בנק אגודת ישראל" (לימים הוא התאדה במשבר כלכלי...).
עבאס מזכיר בזמן האחרון כי הוא איננו בכיסו של אף אחד ובכל הצבעה הוא יבדוק לגופו של עניין - והוא מתכוון יותר לגופו של העניין הערבי שיציב לנתניהו, ללפיד או לכול אחד אחר. אבל שיטת אגו"י ההיסטורית הייתה טובה לימים ההם ורק לרשימה יהודית בלבד, וגם זאת בגלל שהדמוגרפיה החרדית לא היוותה סכנה לרוב החילוני דאז. לדוד בן-גוריון, למשה שרת, ללוי אשכול, לגולדה מאיר וליצחק רבין (בקדנציה הראשונה שלו) לא היה אכפת לשחרר פה ושם "כופתאות" לציבור יהודי קטן שהיווה מיעוט קוריוזי אבל משנות התשעים של המאה העשרים השיטה הזו לא הייתה עובדת עוד משום הריבוי הדמוגרפי של היהדות החרדית. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר כעת בציבור ערבי גדול שנושק למספר של כשני מיליון אזרחים ושנוכחותו נמצאת בכול ענפי הכלכלה והחברה.
גם הדרישות של עבאס, כתנאי לתמיכתו באיש זה או אחר, אינן עוד הדרישות האגודאיות מהעבר, לבנק קטן או פה ושם לתקציב לישיבה זו או אחרת. ביטול "חוק הלאום", ביטול "חוק קמיני'ץ", שוויון אזרחי בהכרת נישואים בסקטור הערבי לאזרחי הרשות הפלשתינית ועוד חוקים ודרישות אחרות הם לא עניין של "כופתאות" אלא עסק פוליטי מורכב ומסובך, במיוחד לאנשי הימין של הליכוד, שהם עצמם חוקקו את הצרות הללו. כדי להמשיך לשרוד כגוש אמיתי של שינוי ערבי יצטרכו ברע"ם לקשור קשרים חדשים עם צבורים יהודים חדשים ולא להישען רק על "יועצים ממלכתיים" שעבורם חיבור קבוצות ערביות לממסד הישראלי הוא אינו עניין של פילנתרופיה אלא עניין של תחכום פוליטי ל"הפרד ומשול" ותו לא.
פרספקטיבה עתידית
"הרשימה הערבית המשותפת" ( בצורתה המצומצמת כיום) ורע"ם פרצו לכיוונים מנוגדים שרק מציאת שביל הביניים ביניהם תביא שוב לאחדות למען הציבור הערבי. הליכת "הרשימה הערבית המשותפת" של היום לכיוון גורלה המשותף עם מה שנותר מהשמאל הרדיקלי היהודי והכיוון של "רק לא ביבי" (מבלי להבין שבנט, סער וליברמן מסוכנים יותר לציבור הערבי..) מובילה את הרשימה הזו שוב למבוי סתום כבעבר, וללא שום חיבור לצבורים משפיעים בישראל. מנגד, חיבורה של רע"ם אך ורק לפוליטיקאים ישראלים - שנוהגים בה כמתווכים וכפטרונים, תוביל גם אותה במהרה למבוי פולטי סתום ולאי חיבורה לצבורים יהודים רחבים, שהיא דווקא שואפת אליהם. דבר אחד בטוח - נתניהו איננו חפץ לתת לרע"ם כוח מעשי ופוליטי כדי לבנות את הציבור הערבי ככוח עצמאי בחברה הישראלית. ההשקפות הרויזיוניסטיות והימניות שלו הן תרתי דסתרי לחיזוקה של מפלגה ערבית עצמאית, ועוד כזו שההשקפה האיסלאמית מכתיבה לה את הבסיס הרעיוני שלה.
