בחודש שעבר קבע השופט הפדרלי הבכיר לורנס סילברמן בפסק-דינו ששלושת העיתונים המשפיעים ביותר באמריקה — ה"ניו-יורק טיימס", ה"וושינגטון פוסט" וה"וולסטריט ג'ורנל" בעמודי החדשות, "הפכו בפעל לעיתוני המפלגה הדמוקרטית". לא רק זאת, "אלא שכמעט כל הטלוויזיה וכן הרדיו הציבורי הפכו לשופרות המפלגה הדמוקרטית". בית המשפט הפדרלי הוא הערכאה המשפטית הבכירה ביותר אחרי בית המשפט העליון ולפסיקותיו גם אם הן בדעת-מיעוט יש משקל רב, ולא רק מבחינה משפטית, אלא גם ציבורית. ברור שלפסיקת השופט סילברמן קמו מתנגדים הן בעולם המשפט והן, ובעיקר, מצד התקשורת המדוברת שלא אהבה את הפגיעה בקודש הקודשים שלה — והפכה את העניין לוויכוח על חופש הדיבור והדעה, כביכל. הוויכוח על התקשורת המוטה ניזון, כמובן, גם מהשבר הפוליטי והחברתי העמוק בציבור האמריקני ושהעיתונים הנ"ל ורוב הטלוויזיה התיצבו לגביו בצד המפלגה הדמוקרטית — וליתר דיוק לצד האגף ה"פרוגרסיבי", כלומר השמאלי קיצוני, במפלגה.
הוויכוח הנ"ל מתואר לפעמים כעימות בין שמרנים לליברלים, אך למונח "ליברליזם" יש היום בארה"ב קונוטציה שמאלנית ושונה לחלוטין מזו המקובלת בעולם הדמוקרטי והליברלי והוא רחוק מאוד מעקרונות החרות הנאורים של ג'ון לוק הבריטי ומונטסקייה הצרפתי. הסימן הבולט ביותר לגל האנטי-ליברלי ששוטף את ארה"ב הוא תופעת ה- CANCEL CULTURE, "ביטול התרבות" שמתנכל לחופש הביטוי והדעה של מי שאינם הולכים בתלם השמאלי, מונע פרסום ספרים של בעלי-דעות מהמרכז ימינה ועוסק בשיכתוב ההיסטוריה כמו המחקר שה"ניו-יורק טיימס" יזם בקשר למלחמת העצמאות האמריקנית שהוצגה בו לא כמאבק לעצמאות אלא כנסיון לשמר את מוסד העבדות. גם הרשתות החברתיות שיודעות היטב שעתידן תלוי ברצונם הטוב של הממשל וחברי הרוב הדמוקרטי בקונגרס, התגייסו למשימה — ופייסבוק, טוויטר ויוטיוב, למשל, חסומים בפני דונלד טראמפ ותומכיו.
כל זה מזכיר את המקארטיזם מימים ימימה — אז בצד הימין הקיצוני, הפעם בצד השמאל הקיצוני. הסיסמה של ה"ניו-יורק טיימס" היא "כל החדשות שראויות להידפס" — רק שזה כבר לא כך. נקודת השבירה הייתה כנראה בפיטורי העורך האגדי אייב רוזנטל שהקפיד בנחישות על דייקנות המידע, לא הירשה להסתמך על מקורות אנונימיים ועמד בתוקף על הפרדה בין חדשות לדעות — אך בעקבות פיטוריו (כנראה גם בגלל תמיכתו הנלהבת בישראל, למורת רוחם של בעלי העיתון) רוב העקרונות האלה הוסבו לאחור. יש אומנם תמיד שניים שלושה כותבי טורים שאינם מהשמאל — בעיקר כאליבי.
מה שקורה בתקשורת בארה"ב משפיע במידה כזאת או אחרת על התקשורת והתרבות בעולם כולו וכתוצאה מכך נפער חלל ריק מבחינת מה שהיו פעם תפקידיה על העיתונות, דהיינו מסירה בלתי משוחדת של מידע אובייקטיבי וכלב השמירה של הדמוקרטיה. התוצאה: שבחלק אחד של העולם, מאירופה מזרחה ועד סין לכלב השמירה הוצמד מחסום — ובמערב הוסר רסן האובייקטיביות והאתיקה המקצועית — ואם היו מי שקיוו שהרשתות החברתיות ימלאו את החסר, הרי שקרה ההפך והן הפכו למבוע של פייק ניוז.
גם על ישראל לא פסחו התופעות האלה, ואולי אף ביתר שאת, וזה מתבטא, בין היתר, בקמפנייה התקשורתית נגד נתניהו. בלתי אפשרי לחלוטין להבחין היום בעמודים הראשיים של אחדים מהעיתונים, או בשידורי הטלוויזיה בגבול שיחצוץ בין הבעת דעה לחדשות. הסיבות ליחס המשקץ כלפי נתניהו, למעשה מיום שנבחר לראשונה לתפקיד ראש-הממשלה, בהחלט ראויות למחקר פוליטי ופסיכופתולוגי — אך אולי זו פשוט העוינות בחלקים מהאליטות שנוטות באופן מסורתי שמאלה ועוינות כל מי שמזוהה עם תעוזה מדינית ריאליסטית ואקטיביזם ביטחוני — מאז בן-גוריון ועד נתניהו.
