אדון חסון הנפח או מכּה במאה ועשרים

היה זה בתחילת שנות הששים של המאה העשרים. כן, הגענו לגיל שבו מדברים על מאות קודמות ועל חוויות נעורים. מצב זה, כלשון הבדיחה המיוחסת לוינסטון צ'רצ'יל, עדיף מהאלטרנטיבה... השתחררתי אז במפתיע מהצבא, חזרתי לירושלים בה עברה עלי ילדותי בישראל. באותם ימים התפרנסתי מהיד לפה, עבדתי כפועל בתעשיה ולאחר שהחלמתי מפציעה קשה בעת שנכוויתי בכיבוי דליקה במפעל המתכת "פרידמן", החלטתי לרכוש אופנוע. קל מהרה עברתי את הבוחן ("טסט" בלשון הקודש), שכלל אז "שמיניות" במורד התלול היורד מקולנוע אדיסון ז"ל אל "כיכר השבת" המפורסמת, על גבול שכונת "גאולה" ורחוב "מאה שערים", וזכיתי ברישיון הרכיבה המיוחל. מאחר שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסי, וגם חשבתי שאסתפק באופנוע קְטַן-מנוע תחילה, התפתיתי לרכוש אופנוע "ג'אווה" משומש, מתוצרת צ'כיה. סברתי שדי יהא בו עד שאצבור עוד ניסיון רכיבה ואז ארכוש אופנוע גדול, כמו "בִּי.אֶס.אֵי" מהולל משרידי מלחמת העולם השנייה, "מֶצְ'לֶס" או "נורטון", שהיו אז הַאופנועים, בְּהֵ'א הידיעה. אלא שכנהוג במקומותינו הזמני הופך קבע והקבוע, לרוב, הוא זמני מאד. כך רכבתי על אותו אופנוע עתיק שש שנים תמימות, עד שהגעתי רכוב עליו, בתום לימודי באוניברסיטה הירושלמית, ובתום התמחותי, עד למאהלו של "שֵׁיְךְ-הַשֵּׁיְיכִים" סולימאן אֶל-הוּזָּיֶיל המנוח בנגב, לערך מול קבוץ שובל. לימים הוקמה ממזרח לביתו של השיך העיר הבדואית רהט. שם שבק אופנועי חיים לכל חי, ולא עלה בידי לתקנו על אם הדרך. צעיר בדואי הוביל בטנדר את שנינו, את האופנוע ואותי, תמורת עשר לירות תמימות, עד לבירת-הנגב באר-שבע, בה השתקעתי. אחר תיקון האופנוע מכרתיו כעבור שנה לידידי הטוב, ולטר קמפו ז"ל, במאה לירות. אף שלימים נעשה ולטר עשיר מופלג מפינוי אשפותיה של באר-שבע, שכידוע עתירת אשפתות היא, וקיים בחשבונו את הפסוק "מאשפות ירים אביון", ולטר לא סלח לי על אותה קניה עד סוף ימיו. אלא שלא על כך רציתי לספר כאן. באותם ימים הפריד "מסך הברזל" בין מזרח אירופה הנתונה לשלטון קומוניסטי לבין מערב אירופה הקפיטליסטי. לישראל כמעט ולא היו יחסי מסחר עם צ'כוסלובקיה, כך שלא ניתן היה להשיג חלקי חילוף לאופנועי. אותה צ'כוסלובקיה, אזכיר במאמר מוסגר, באישור מברית-המועצות כמובן, סיפקה מטוסים ונשק לישראל בעסקת הנשק המפורסמת ערב מלחמת השחרור, שהביאה לכך שאנו, ניצולי השואה, מִשֶׁגוּיָסְנוּ לצה"ל, צוידנו ברובי "מאוזר 98 " שצלבי-קרס היו מוטבעים בהם. אך הבה נשוב לסיפורנו. האופנוע, שחברי כינוהו "אופנוע חלבנים", אולי בשל זוג שקי העור שהיו תלויים לו משני צידי הגלגל האחורי, והזכירו להם חלבנים ירושלמים של אז, אשר בצדי אופנועיהם היו נושאים צמד כדי-חלב מִפַּח. עיקר בעייתו של האופנוע, או ביתר דיוק בעייתי בו, הייתה ברגלית המשמשת להתנעה, הַ"קִיק סְטָארְטֶר" בלשון העם. אותה רגלית מורכבת הייתה על גלגל שִׁנָיִּם, וּמִשֶּׁקָהוּ שִׁנַיו שבתה הרגלית ממלאכתה ונבצר ממני להתניע את האופנוע אלא בדרך של שילוב ההילוך השני או השלישי, לחיצת ידית המצמד, דחיפת האופנוע וריצה לצדו, עד שיצבור מהירות מינימלית, שחרור ידית המצמד וזינוק לוּלְיָנִי למושב, בטרם "יברח" האופנוע מידיך. או-הו, קילומטרים רבים צברתי אז בריצה לצדו... למזלי נתברכה ירושלים בירידות אשר חסכו ממני עוד ריצות רבות כנדרש במישור... מטבע הדברים נזקקתי אז לעזרת מומחים שונים, כי מוסך לאופנועים כאלו לא היה בעיר, וזאת אם לריתוך הרגלית בנקודות ("פִּיקִּים") לגלגל השניים, אם להסרת הריתוך כדי לבצע תיקון פנימי במנוע, ועוד לתיקונים כהנה וכהנה, וכך הכרתי את הנפח אדון חסון, אשר משום-מה הִטָּה חסד לי ולאופנועי. רחוב אגריפס בירושלים עולה לאטו ממערב למזרח, מגן סאקר, שבאותם ימים טרם היה קַיָם, לצד שכונות "הנחלאות" שמדרומו, עד לשוק "מחנה יהודה" מצפונו, ומשם משתפל הוא ויורד אל קולנוע "עדן" ורחוב "קינג ג'ורג' ", הקרוי על שם המלך ג'ורג' השישי, שֶׁוַתִּיקֵי העגלונים בירושלים, "הג'ורג'ים", לאמור: עולי גרוזיה ותיקים וצאצאיהם ילידי ירושלים, ראו בו, בשל שמו, את מלכם האותנטי... רחוב אגריפס, בחלקו הגובל בקולנוע "עדן", שימש באותם ימים כבסיס המוצא לעגלוני ירושלים, אשר בצעו את מרבית ההובלות בעיר. תמיד היית מוצא שם שורה של עגלות רתומות לסוסיהן וממתינות להובלה. בילדותי, בדרכי לבית הספר או ממנו, הייתי מוצא זמן להתבונן היטב בסוס זה או אחר, להתפעל מקימוריו, מעורו הרוטט לגירוש הזבובים החצופים, וכאשר לא היה אף עגלון בסביבה הייתי מלטף את חוטמו הרך של הסוס, מניח כף ידי בין נחיריו, שביום קר היו נושפים הבל דק, ומתפלל שהסוס לא ישתגע פתאום וינשוך את ידי בשיניו הצהובות. שוב נפלתי במלכודת - אנו פה בענייני אופנועי בן שני כוחות הסוס ועוד מחצית הכוח, ולא עסקינן כאן בסוסים בשר ודם מן ההיסטוריה... בשיאו של רחוב אגריפס, בצדה הדרומי של פסגתו, בבתי האבן הדהויים בגבול שכונת "הנחלאות", היו מצויים כמה וכמה בתי-מלאכה, אליהם היית יורד מהמדרכה בשש עד שמונה מדרגות אבן משופשפות ומלוטשות בסוליות בָּאֵיְהֵן. שם, בין חנות סדקית לחנותו של מתקן פרימוסים, שכנה הנפחיה של אדון חסון. כך קראו לו כולם. אדון חסון כבר אז, בשנות השישים של המאה העשרים, לא היה צעיר. להערכתי, כבר עבר את גיל ששים, אדם לא גבוה אך איתן וחסון כשמו, וידיו חזקות. בחנותו, בתווך, בערה אש-התמיד מעל סדן פלדה כביר, ומפוח היה מפיח רוח חיים באש וּמְלַבֶּה את הלהבה. אדון חסון, קורנס כבד בידו האחת ומלקחיים בידו האחרת, היה מכה בברזל מלובן, אדום או ממש לבן, האחוז במלקחיים על הסדן. הברזל היה מתפתל בסרבנות-מה כנחש על הסדן תחת מהלומות הקורנס, ומקבל את הצורה שהועיד לו הנפח, ואז, משעוצבה צורתו, היה אדון חסון מרימו לנגד עיניו, בוחן את צורתו, ומטילו באחת לחבית מים. הברזל המלובן, בטבלו במים, אכן היה נושף כנשיפת אזהרה של נחש: "פסססססס..". אדון חסון כבר התרגל לזרם המבקרים שבקשו והורשו באדיבות להיכנס לנפחיה הקטנה, לעמוד ולהתפעל מדרך חרש הברזל בברזילו. דומני שבימי החורף הקרים רבו המבקרים, אשר נהנו גם מהחום שהפיצה הלהבה. יום אחד, ואני באותה נפחיה, ממתין שאדון חסון יתפנה מעיסוקו בברזל המלובן עלי-סדן ויבחן איזה נזק טעון-תיקון באופנועי, נכנס בבהילות בחור צעיר לנפחיה, ובקשה בפיו: "אדון חסון, אתה חייב לעזור לי, יש לי בעיה שרק אתה תוכל לתקן..." אדון חסון פסק ממלאכתו, נשא עיניו אל אותו צעיר ושאל: "מה הבעיה?". הצעיר הסביר שזה עתה קנה מכונית חדשה, וכבר זו נפגעה בתאונה, נמעכה והפח כופף פנימה. מכוניות פרטיות, ובעיקר מכוניות חדשות, לא היו אז חזון נפוץ בירושלים, וכולנו הבינונו ללבו של אותו צעיר. מה גם שאפשר והרכב היה בכלל של אביו... אדון חסון עִוָּה פניו: "שמע בחור, אני נפח ולא פחח. גש לאזור המוסכים ומצא פחח שיתקן לך את המכונית!" אך הצעיר לא הרפה: "אדון חסון, רק אותך אני מכיר ולא אתן לשום אדם אחר לגעת במכונית". אדון חסון שב למלאכתו וסירב בתוקף לתקן את המכונית, אך ללא הועיל. אותו צעיר ביקש, התחנן, עתר וְ"נִדְנֵד", עד שכוחו של חסון לא עמד לו עוד להתמיד בסירובו. "טוב", נתרצה לבסוף, "איפה מכוניתך?" . "כאן" השיב הצעיר, שניכר בפניו כי רווח לו ואבן נגולה מעל לבו. "העלה אותה בשני גלגלים על המדרכה לפני החנות ותכף אצא אליך". הצעיר נחפז להציב את המכונית, שקמט גדול בכנפה, על המדרכה, כפי שנצטווה. אדון חסון טיפס ויצא מהנפחיה, העיף מבט במכונית, חזר לנפחיה ושב ממנה ובידו מקבת-עץ ושמיכה מְהוּהַה. הוא פרש את השמיכה מתחת לרכב, נדחק לאטו, שכוב על גבו, בצד אבני-השפה של המדרכה, אל מתחת למכונית, התבונן בה כדקה מלמטה, ואז הניף את המקבת, הלם מכה חזקה אחת וראו זה פלא: הפח התיישר כאילו לא נמעך מעולם, ואותה מעיכה הייתה כלא הייתה. אפילו הצבע לא נפגם. הבחור נראה מאושר. "כמה מגיע לך, אדון חסון?" שאל הבחור. "מאה ועשרים לירות", קצב הנפח את מחירו. "מאה ועשרים לירות?" נזעק הצעיר: "מאה ועשרים לירות בשביל מכה אחת?" "לא" השיבו אדון חסון, "עבור המכה אתה תשלם רק עשרים לירות, את המאה תשלם בשביל הידיעה איך ואיפה להכות את אותה מכה..."