זיקתו של המחזאי (1994-1894) למימד הזמן באה לידי ביטוי במחזה זה. כיום אנו מורגלים לתופעת ה"פלאש בק" המופיעה במחזות וסרטים, אך לפני מאה שנים (המחזה פותח בשנת 1919 לאחר המלחמה) זה היה בבחינת חידוש. במחזה עתיר הדמויות, הוא חותך בבשרה של החברה האנגלית היהירה, הבוטחת בעצמה, והחיה באשליה שלעולם כי טוב. יותר מכל מאפיינת זאת אם המשפחה גב׳ קונוויי (ליאור כהן) המדגימה זאת באושר שהיא מחצינה כלפי כל, חרף מות בעלה, אך בעיקר הודות לבנה שחזר מהמלחמה. הבן יפה תואר והשרמנטי רובין, מייצג למעשה את תקופת פריסלי עצמו ששירת בצבא הבריטי ונפצע קשות בצרפת. אסף יונש כרובין, בשפת הגוף הכה מדויקת, עשירה ודרמטית, מצליח להמחיש את אופי הדמות החביבה, הקלילה, אך מתגלה בהמשך הזמן שונה לחלוטין. הנערה היפה ג׳ואן (אור גרוס המדהימה והחביבה במיוחד) זוכה ללבב את לבו של רובין, ונופלת בקסמיו לנישואים לכאורה מאושרים. בה בעת חברו התחמן ארנסט (נתנאל עודד הנחוש) שלא נחשב כ"כ תחילה, זוכה בליבה של הבת הייזל (גיל לבנת) הבלונדית הנחשקת. הבת קיי (אופיר צוויגנבום) מגלמת את העיתונאית הרווקה הנצחי, כפן נוסף באישיותו המורכבת העשירה של פריסלי. גם הוא היה סופר, מחזאי, שדרן ששידוריו במלחמת העולם השנייה זכו למירב המאזינים אחרי נאומי צ׳רצ׳יל. יש אומרים שנטייתו לקומוניזם או לסוציאליזם, היא שגרמה לעליית מפלגת הלייבור לשלטון ב-1945, חרף הצלחתו של צ׳רצ׳יל להנהיג את עמו לנצחון על הנאצים. תכונות סוציאליסטיות אלו מדברות מגרונה של קיי. קרול היפה (שרון כהן רז) שהמחזה מתחיל עם מסיבת יום הולדתה ה-21, נפטרת למרבה הצער בהמשך, מה שמתגלה כאשר המחזה עובר עם שעון הזמן המואר על רצפת הבמה לתקופה מאוחרת בעשרים שנה. אז נופלות המסיכות, מתנפצת היהירות והגאווה האנגלית של בעלי האחוזות והיורשים העשירים, שהמשבר הכלכלי מוטט את בסיס עושרם, וחשף את מלוא פגיעותם וחולשותיהם. מור דימרי כמאדג׳, המורה החביבה, איתמר אלבז כעורך הדין שנרמז על קשריו הרומנטיים עם גב׳ קונוויי כל העת שמצבה הכלכלי היה איתן, והשינוי ביחסו של ארנסט לרעייתו הייזל וסירובו לבקשתה שיעזור למשפחתה במתן הלוואה - מראים את הצביעות שהחברה האנגלית עוטה בה; והשינוי שהזמן חולל באופי הדמויות - מהווה את מרכז הדרמה. מה שתומך באווירה המעט סוריאליסטית בהמשך, ובאווירת ההצגה בכלל הם משחקי התאורה שעיצב אייל תבורי, עיצוב התפאורה הכה יצירתי, כתמיד, של סבטלנה ברגר המעולה, התלבושות המסוגננות של יהודית אהרון הייחודית, ועיצוב השיער הכה אותנטי של אירנה סגל. הבימוי של רפי ניב דילג על הדיוק בהגיית השמות האנגליים כשאיפשר לשחקנים להגות אותם בהיגוי אמריקני, וחבל. אבל זו תופעה הפושה בקרב שחקנים ישראלים רבים, שלא באשמתם. הצגת משפחת קונוויי של סטודיו יורם לוינשטיין מציגה שלל יפים ויפות בעטיפת אווירה אנגלית טיפוסית.