למדינת ישראל אין משטרה

לא רק בנווה אילן פסלו של אלוויס "המלך" פרסלי יוצב בחודש אוגוסט על גשר הולכי-רגל מעל לנהר אוסה בעיירה הגרמנית באד נָאוהיים. הזמר הצטלם במקום כשגר בעיירה במהלך הצבתו בגרמניה במסגרת שירותו בצבא האמריקני במארס 1959. הפסל יוצב על הגשר לקראת פסטיוול אלוויס, המתקיים מדי שנה בעיירה, ויישאר עליו לעד. הפסטיוול יתקיים, אם ירשו שלטונות הבריאות, ב-15-13 באוגוסט - בסביבות יום פטירת אלוויס בממפיס, טנסי, בשנת 1977. הפסל, המבוסס על צילום של הזמר על הגשר, שוקל 220 ק"ג, ועלה 42,000 דולר. למרות שהפך לכוכב עוד בטרם קיבל צו גיוס, התגייס אלוויס לצבא האמריקני במארס 1958. עבר טירונות בבסיס פורט הוד בטקסס, והוצב בגרמניה, שבה שירת שנה וחצי בפלוגה די בגדוד טנקים 32 בדיוויזיית השריון 3, שבסיסה היה בעיר פרידברג. אחרי שלן כמה ימים בבסיס, קיבל אלוויס אישור ללון עם אביו, עם סבתו ועם כמה ידידים ומעריצים במלון בעיירה באד הומבורג, ואחר-כך בבאד נָאוהיים, הקרובה לפרידברג. לאחר כמה ימים פונו אלוויס ופמלייתו מהמלון כיוון שהמלך סעוד הגיע לטיפולים במרחצאות, ושכר את כל המלון לצרכיו. אלוויס פרסלי מונצח בכמה מקומות באזור פרידברג. בין השאר, מקרין רמזור להולכי-רגל בעיר פרידברג את דמותו, ופסל בדמותו מוצב על מעגל תנועה לא-הרחק מהמקום, שהיה בו קסרקטין ריי, שבו הוצבה יחידתו. כידוע, הפסל הגדול ביותר בעולם של אלוויס נמצא ליד תחנת-הדלק בכניסה לנווה אילן, והוא זכה להירשם בספר השיאים של גינס. את הפסל יצר לאנס האנטר בשנת 1989, והוא מוצב ליד פונדק אלוויס, המוקדש להערצת "המלך". אנטומיה של פוטש התערבות בג"ץ והיועץ המשפטי לממשלה במינוי שר המשפטים אינה אלא דוגמית מעניינת ולא-חדשנית להשתלטות העוינת של מערכת המשפט בסיוע היועץ המשפטי והפרקליטות על השלטון במדינה. זה נעשה, כמובן, תוך גלגול עיניים צדקני, תוך יללות של קוזאקים נגזלים על התנגדות לצעדיהם, אבל באגרוף ברזל - כמו בכל פוטש. מי טלטל? "אם תיקח מאה נמלים שחורות ומאה נמלי-אש, ותכניסן לצנצנת - לא יקרה דבר. אבל אם תנער את הצנצנת באלימות, ותניח אותה על שולחן - יתחילו הנמלים להתאבד. השחורות מאמינות, שנמלי-האש הן האויב; ונמלי-האש מאמינות, שהשחורות הן האויב. וכידוע, האויב הוא מי שניער את הצנצנת. כך בחברה: שחורים נגד לבנים, חרדים נגד חילוניים, ימין נגד שמאל וכו'. אז לפני שאנחנו נלחמים זה בזה, כדאי לשאול את עצמנו, מי טלטל לנו את הצנצנת?" - כותב לי שמעון, ידידי מהצפון. ארון מתכת האסון במירון - כמו רבים מהאסונות ומהתאונות בארצנו (גם בצבא) - היה צפוי מראש, כמעט מוזמן, ר"ל. הוא מלמד שוב על כך, שאין למדינת ישראל משטרה, למרות שיש כמה אלפי אנשים ונשים, שלובשים את מדיה ומקבלים ממנה משכורות. על מה?! יתמה חייזר, שיגיע הנה. האסון הוא עוד מסמר בארון המתים של הגוף החולה אנושות משיח' ג'ראח. היה קשה לתוקעו, כיוון שכבר אין מקום. מרוב מסמרים כאלה, הפך ארונה של המשטרה לארון מתכת. שתי תגובות אוטומטיות היו לאסון: 1. תביעה למנות ועדת חקירה; 2. חיפוש ראשו של אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים (בט"פ). אמיר אוחנה מסומן זה זמן רב על-ידי החונטה המשפטית כאויב האומה, שיש לחסלו; ואינו השר הראשון לבט"פ, שעלה על כוונותיה (עוד מאז שהמשרד נקרא, משרד המשטרה), ושמו עליו את הצלב, כיוון שנתפסו כאויביה. האסון זימן לכנופיית שלטון החוק הזדמנות להיפרע מהשר אוחנה, הנתפס כעוין לאינטרסים שלה, והוא לא חשש להתבטא נגדה. רפי לאופרט, ידידי מימי עבר, קרא בטוריו באתר הזה לכך, טפ"ם (טכניקת הפוטש המשפטי). אוחנה סומן, ועכשיו כלבי האשמורת של החונטה מחפשים את ראשו. הצדיקים לא חיפשו את ראשו של רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, גם כשנחשד לכאורה במעורבות בפרשת 'המימד החמישי', שטרם נחקרה - כיוון שהיה חיית המחמד של החונטה, וכנראה, כיוון שמעורבים בה בני גנץ ואחרים, אנשי שלומם של השלטון חוקֶניסטים. דרישה למנות ועדת חקירה הנה תגובה ישראלית פאוולובית, שהשלטון לא יכול להימנע ממנה - מעין "לחם ושעשועים" מודרני. ועדת מחפשת, לכאורה, אשמים, ובאותה ההזדמנות גם מוציאה אותם להורג - וכמו הפרה האדומה, מטהרת בזאת את הציבור מחטא. כך היה במינוי ועדת אגרנט, שעשתה את מלאכתה רמייה, והאשימה באסון מלחמת יום הכיפורים את ההפתעה. לא מִניה ולא מקצתיה. בזה אפשרה לצבאנו הכושל לא לחקור את המלחמה, ולא להפיק ממנה לקחים, כדי להנציח את שרשרת האסונות הצבאיים. אחריה באה ועדת כהן, שנועדה לגמור את החשבונות עם מנחם בגין, עם אריאל שרון ועם רפאל איתן, ובדרכה אל צווארם, האשימה את ישראל בטבח בסברה ובשתילה. בחסותה, שוב לא חקר צבאנו את המלחמה, ולא הפיק ממנה לקחים. מי צריך זאת כשגולגלות האשמים מותזות, ומתגלגלות בראש חוצות?! ארגיע את קומץ קוראיי, ואומר, שגם ועדות חקירה, שקדמו לוועדת אגרנט, נועדו רק למרק את מצפון האומה (עיינו, למשל, בערך, ועדת משה עציוני, שהוקמה בשנת 1959 לחקור את המהומות בוואדי סאליב). מספרים, שאחד מהיו"רים הכי ידועים של ועדות חקירה בישראל אמר בתוקף, שתפקיד ועדתו אינו למצוא את האמת; והוא צדק - תפקידה לספק להמון "לחם ושעשועים", כמו המדורות, שבהן שרפה הכנסייה את הכופרים בכיכר העיר, וכמו הגיליוטינה, שהמציאו היעקובינים לקידום המהפכה הצרפתית.