אין דבר מבחיל יותר מאשר פוליטיקאים המוכנים לעשות הון פוליטי מחיי אדם. במקרה של אסון מירון, הפוליטיקאים מוכנים לעשות הכל כדי שלא לשלם בהון פוליטי על חיי אדם. שבוע אחרי מותם המיותר לחלוטין – והידוע מראש – של 45 בני אדם, כולל ילדים, המרוץ היחיד שלהם הוא מי יברח מהר יותר מאחריות. חייבים לומר שזהו מרוץ צמוד מאוד, אשר יוכרע בפוטו-פיניש או יסתיים בתיקו. וכאשר זוהי הדוגמה שנותנים בחירי הנבחרים – מה הפלא שגם כלפי מטה כולם כולל כולם טורחים להבהיר: זה לא אני. אמיר אוחנה אחראי אבל לא אשם ומטיל את האחריות – בצורה שקרית בוטה ומכוונת – על בג"ץ. אריה דרעי, שהתגאה בכך שבזכותו הוסרו כל מגבלות הקורונה במירון, אפילו לא אחראי ואת האשמה מטיל גם הוא על "קשיים משפטיים". יעקב ליצמן ומשה גפני, שנטלו אף הם חלק במסכת הלחצים, בכלל לא יודעים מה רוצים מהם. שר הדתות, יעקב אביטן, שאתר מירון מצוי באחריות משרדו, חטף התקפת שתיקה. בנימין נתניהו, שבמשמרת שלו זה קרה ובמשמרת שלו היו אזהרות ולא נעשה דבר ובמשמרת שלו החרדים הפכו לכל-יכולים, שוב היה הראשון לזהות – שצריך לברוח. אני כבר לא מדבר על כך שבמדינות רבות, אסון כזה היה מוביל מיידית להתפטרותם של השרים האחראים – ולו בשל עקרון האחריות המיניסטריאלית. שרים הבאים לגזור את הסרט בכביש שלא היה להם שום קשר אליו, שרים הנוטלים לעצמם את הקרדיט על פעילות הדרג המקצועי – שרים אלו אחראים גם כאשר משהו משתבש. אבל כאמור אני לא מדבר על זה; אין לי אשליות. אלא שהפעם השרים עושים הכל כדי למסמס את הצעד המתבקש מאליו: ועדת חקירה ממלכתית. ההליך הפלילי יימשך שנים ונקודת המבט שלו צרה; למבקר המדינה אין שיניים (הרי התעלמו לחלוטין מהדוחות שלו על מירון); הכנסת לא קיימת. אז הציבור זועק ודורש חקירה מקצועית, עצמאית ומהירה; אז מה. הרי הפוליטיקאים שלנו לא עובדים אצלנו; הם עובדים עלינו. זה שיש לנו בחילה, זו הבעיה שלנו.

ההוכחה שהיכולת להבחיל אינה תלויה בהבדלי דת, גזע ונטייה פוליטית היא בהתנהלותם של נפתלי בנט ומנסור עבאס מאז הבחירות. אני מבין שהם רוצים למקסם את ההישגים עבור עצמם (ואולי גם עבור בוחריהם), ואני מבין שהדרך לעשות זאת היא לשמור על עמימות ולנהל מו"מ עם כל הצדדים. אבל יש גבולות של טעם טוב, ובמקרה שלנו – של חוסר טעם. עד כמה יכול בנט ללכת גם עם הימין וגם עם המרכז וגם עם השמאל? עד כמה הוא יכול שלא לומר בצורה ברורה לאן פניו מועדות? עד כמה יכול עבאס להגיד שהוא אינו תומך באיש ושהוא יכול לתמוך בכל אחד? עד כמה הוא יכול לשדר מסרים של פיוס ומתינות ולהסתיר את הדעות הקיצוניות האמיתיות שלו? מגיעה נקודה מסוימת, שבה נבחר ציבור חייב להתייצב ולומר: זו החלטתי, לכאן פני מועדות. מגיעה נקודה מסוימת, שבה נבחר ציבור אינו יכול להמשיך לתעתע בכולם ולשדר מסרים סותרים. אם היה מדובר במו"מ מסחרי, הרי שבנט ועבאס חצו מזמן את גבולות תום הלב – עקרון-העל בכל מו"מ. אם היה מדובר ברכישת דירה או במכירת חברה, כבר מזמן היה צריך להודיע להם: עד כאן, תחפשו פראיירים אחרים. אבל מאחר שמדובר "רק" בעתיד המדינה, הרי שהכל אפשרי והכל מותר והכל מבחיל.

הרב צבי טאו, ראש ישיבת "הר המור" וממנהיגי מה שמכונה החרדים-לאומיים, פסק השבוע שמוטב לשבת בממשלה בראשותו של בנימין נתניהו ובתמיכתו של מנסור עבאס, מאשר להקים ממשלת מרכז-שמאל שלא תישען על קולותיהם של ח"כים ערבים. נניח בצד את ההתנסחויות המאוד-בעייתיות שלו בנוגע לערביי ישראל, מעמדם וזכויותיהם, ונעסוק בשתי נקודות עקרוניות העולות מן הדברים. ראשית, ההנמקה של הרב טאו היא, שהקמת ממשלה בראשות נתניהו (קורבן של "כתבי שטנה משפטיים") היא "קידוש השם", בעוד הקמת ממשלת מרכז-שמאל היא "חילול השם" – וקידוש השם עדיף. השימוש הזה במונחים הללו גורם לי בחילה. אלו הם המונחים שבשמם נטבחו מיליוני יהודים לאורך הדורות. להכניס אותם לעולם הפוליטי – זוהי זילות שאין כדוגמתה. להגיד שבנימין נתניהו – מחלל שבתות, זולל נבלות וטריפות, נואף עם אשת איש – הוא מקדש השם, זהו עיוות נורא של המושג. שנית, מה פתאום הציונות הדתית (ואני מתכוון למושג החברתי-פוליטי, לא למפלגה שהפקיעה אותו) נשמעת לרבנים בעניינים פוליטיים? וזה לא רק מול הרב טאו. בהקלטה של איילת שקד (החילונית!) שחשף השבוע עמית סגל, אומרת שקד שהיא ונפתלי בנט נשמעים לרבנים יותר מאשר בצלאל סמוטריץ. ואכן, גם ימינה מגייסת רבנים כמו הרב חיים דרוקמן לתמיכה בעמדותיה הפוליטיות. מה הדבר הזה? אני איש הציונות הדתית כל חיי, תמיד כיבדנו מאוד רבנים – אבל לא היו לנו מועצות גדולי תורה וחכמי תורה. זה היה אחד ההבדלים הבולטים בין הדתיים-הלאומיים לבין החרדים. עכשיו הוא מטשטש, בהובלת החרד"לים (החרדים-לאומיים), וגם הדתיים-לאומיים המתונים נגררים אחריהם. לי אישית זה עושה בחילה. השילוב של רבנים ופוליטיקה איננו מוצלח, בלשון המעטה. ראו שלושה ענקי תורה מן הדור הקודם: הרב עובדיה יוסף, הרב שלמה זלמן אויערבך והרב משה פינשטיין. שלושתם היו פוסקי הדור המובהקים – לספרדים, בישראל ובארה"ב בהתאמה. הרב עובדיה נכנס לפוליטיקה והפך לאדם שנוי במחלוקת. הרב אויערבך והרב פינשטיין ברחו ממנה כמו מאש ונותרו אהודים ומוסכמים על הכל. לרבני זמננו, ובמיוחד לאלו שאינם מתקרבים לקרסוליהם של אותם גאונים, מוטב ללמוד את הלקח.

אז הוא בעד לשבת עם הערבים או נגד? אז הוא מוכן לרוטציה או לא? אז הוא מסכים שנפתלי בנט יהיה ראשון או לא? אז הוא רוצה בחירה ישירה או לא? במקרה של נתניהו, הבחילה נובעת מכך שהניסיון לעקוב אחרי עמדותיו בשבועות האחרונים דומה לנסיעה ברכבת הרים. האיש נאחז בציפורניו בשלטון, מסרב לקבל את דין הבוחר וגורר מזה שנתיים את המדינה כולה לימי טרום-בראשית של "והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום" – אולי משום שהוא מאמין שעליו נאמר "ורוח אלוהים מרחפת על פני המים". נתניהו, המפר הסדרתי של הבטחות, הוא כעת מחלל סדרתי של עקרונות. לשיטתו, פתאום לימין אין בעיה להקים ממשלה בתמיכת מפלגה שרק תמול-שלשום הוגדרה כ"תומכת טרור". לשיטתו, פתאום ממשלת החילופים אינה מתכון לשיתוק (ביביסטים קנאים טוענים שרק בגלל הממשלה הזאת התחולל גל הקורונה השני), אלא הדרך הנכונה לשלוט בישראל. רק עיקרון אחד נותר מקודש בעיניו: שהוא היחיד היכול, הראוי והמסוגל לשלוט בישראל. רבים בימין התמכרו לנתניהו. הם כל כך התרגלו אליו ב-12 השנים האחרונות, עד שאין הם מסוגלים לדמיין את החיים בלעדיו. יש לי הפתעה בשבילם: היו ראשי ממשלה ומנהיגים בישראל עוד לפניו, ותתפלאו – גם הוא לא יחיה לעולם (ושיהיה בריא עד 120). דוד בן-גוריון, האב המייסד של ישראל, פינה את מקומו ללוי אשכול האפור – והיה זה אשכול שניצח במלחמת ששת הימים. הימין שרד ואף שגשג גם אחרי מנחם בגין. אז רק לנתניהו אין תחליף? אולי הוא לא רק "רוח אלוקים" אלא גם "אין עוד מלבדו"?

בואו נשנה את שיטת הבחירות, בואו נעביר פסקת התגברות, בואו נסדיר את ההתיישבות הצעירה ביהודה ושומרון, בואו נפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה – ונעשה את כל זה בתוך ימים בודדים, בלי דיון ציבורי, בלי לשמוע מומחים, בלי לבחון חלופות, בלי לבדוק מה קורה בעולם. למה במה מדובר? כולו חוקים, והרי אנחנו חברי הכנסת ואנחנו הריבון ונעשה מה שבראש שלנו. כאן תחושת הבחילה דומה לזו של הנגאובר ("חמרמרת" לחובבי העברית): חופזה מתוך קלות ראש, העלולה לגרום אסונות. מי שעיניו בראשו יודע, שלחוקים הללו – שחלקם קיבלו השבוע בוועדה המסדרת פטור מחובת הנחה ואפשר להגישם מיידית לכנסת – אין שום סיכוי להתקבל בצורה סופית. עליהם לעבור ארבע קריאות (הצעת חוק פרטית מחייבת גם קריאה טרומית), ובין הראשונה לשנייה והשלישית יש לדון בהם בוועדת החוקה – שכלל אינה קיימת ושאין מקימים אותה לפני הקמת ממשלה. גם אם יאושרו בידי הכנסת, ניתן לומר בביטחון כמעט מוחלט שהם ייפסלו בידי בג"ץ בשל ההליך החפוז והבלתי-ראוי, מבלי שיהיה בכלל צורך לדון בשאלות הכבדות של שינויים כה יסודיים במשטר ובסדרי השלטון. בהחלט מותר ולפעמים צריך לדון גם בשינויים בנושאים הבסיסיים ביותר. חוקת ארה"ב תוקנה 27 פעמים בלבד במשך קרוב ל-250 שנה, וזה לא נתון שיש להתגאות בו. הזמנים משתנים, התפיסות משתנות, הנסיבות משתנות – והחוק נועד לשרת את הציבור. הכאוס הפוליטי מצדיק חשיבה על שיטת המשטר. את תפקיד היועץ המשפטי היה צריך מזמן לפצל. פסקת התגברות מתונה היא חלק חשוב מחוק יסוד החקיקה. הסדרת ההתיישבות ביו"ש ראויה למחשבה. אך כאשר המחוקקים מתייחסים בכזה זלזול למלאכתם, בל יתפלאו שהציבור מגיב בזלזול משלו. כאשר הם מפגינים בגלוי שחוקים הם רק כלי פוליטי (במקרה הנוכחי – להביך את גדעון סער ונפתלי בנט), בל יתפלאו אם הציבור אינו מציית.

פעם היו עושים את זה בחשאי ולפחות מעמידים פנים שיש שיקולים ענייניים וטובת המדינה. היום זה נעשה בריש גלי, עם פיתויים המתקרבים לדרגה של שוחד. הכוונה כמובן לנסיונות של הליכוד לצוד עריקים ממפלגת ימינה, כדי להקשות עוד יותר על הקמת ממשלת השינוי. לא נשארה שום בושה, לא שרדו שום גבולות, לא קיימת שום הגינות, ונותרנו רק עם בחילה מחליאה. ברמה העקרונית, חבר כנסת שעובר מפלגה ולוקח איתו את המנדט, הוא גנב לכל דבר. הקולות ניתנו למפלגתו, לא לו; מפלגתו השקיעה את המשאבים בבחירתו, לא הוא; ומכאן שהמנדט שייך לסיעתו, לא לו. אם חבר כנסת סבור שמפלגתו סוטה מן הדרך ומפרה את התחייבויותיה לבוחריה, שייאבק בתוכה; אם איננו מצליח לשכנע את הרוב – שיתיישר או יתפטר. ברמה הנקודתית, בנימין נתניהו ואנשיו רוצים שחברי כנסת יעשו בדיוק את זה: יגנבו, ימעלו באמון, יפרו התחייבויות. והם רוצים שזה ייעשה תמורת תפקידים ופיתויים אחרים, למרות שמדובר בחברי כנסת אנונימיים וחסרי הישגים (כמצביע ימינה, רוב חברי הסיעה לא מוכרים לי). אבל אולי אנחנו לא צריכים להיות מופתעים מדי, כאשר מדובר במי שמואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

בתוך הטירוף הזה, צריך להגיד מילה טובה על בצלאל סמוטריץ' וגדעון סער. אני לא מסכים עם כמעט אף מילה של הראשון ויש לי הסתייגויות מן השני, אבל חייבים להצדיע לעמידתם העיקשת על עקרונותיהם וסירובם להתפשר עליהם תמורת תפקידים וכוח. השניים הם כמעט האחרונים בזירה הפוליטית שלנו שאומרים: הבטחנו משהו לבוחרים שלנו ונקיים את זה.