בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר גופים הבוחרים למנות קציני ציות, הגם שרוב הרגולטורים לא מחייבים זאת. דוגמה לכך נדונה לאחרונה בדוח מבקר המדינה 71ב, בפרק העוסק ב'התקשרויות עם ספקים וגיוס עובדים' בחברת נתיבי ישראל (להלן - נת"י). הדוח גילה כי למרות שרשות החברות הממשלתיות, הרגולטור של נת"י, לא הוציא הנחיות כלליות בתחום, הוא חייב תחת זאת את החברה, על-רקע אי-סדרים, למנות קצין ציות.
דוגמה נוספת לכך ניתנה לאחרונה בבהמ"ש המחוזי חיפה. בפסק דין שניתן ב-22.4.2021 נקבע כי למרות שהוראות סעיף 8 לחוק איסור הלבנת הון, העוסקות בחובת מנוי קצין ציות, בגוף העוסק במתן שירותים פיננסיים, חלות על תאגיד ולא על יחיד, הדרישה של הבנק שאדם פרטי המשתמש בחשבון בנק פרטי לצורך ניכיון שיקים ימנה קצין ציות הנה סבירה.
דהיינו ביהמ"ש קבע, כי בנקאים יכולים לדרוש מעוסק מורשה בתחום ניכיון שיקים, למרות שהוא אינו תאגיד, למנות קצין ציות, כאשר על קביעה זו קבע ביהמ"ש שהיא חייבת "להיות אחידה לכלל הלקוחות ושהדרישות יעמדו במבחן הסבירות". מכאן, שכל עסק בתחום השירותים הפיננסים המבקש לפתוח בנק יצטרך בסופו של יום למנות קצין ציות.
למציאות זו, שבה יותר ויותר גופים ממנים קציני ציות, פנים רבות וחיוביות. ללא ספק מינוי קצין ציות מגביר את אמון הציבור ואת ההבטחה (assurance) כי התאגיד פועל בהתאם לחוק, וכי פועלים בו מנגנונים אפקטיביים שבכוחם להתריע, היה והגוף יחרוג מכך.
תוצר לוואי נוסף שעולה מהדברים, ואין להתפלא על כך, הוא שפונקציית קצין הציות משתרברבת בעל כורחה לסכסוכים הנדונים בערכאות שיפוטיות. ואכן בבדיקה שערכנו במאגר המשפטי נבו עולה כי בשנים האחרונות התקבלו 31 פסקי דין/החלטות שאזכרו/עסקו בקציני ציות, ולא פחות מ-24 כתבי טענות שאזכרו את המונח "קצין ציות"
1.
אם כן אנו רואים הנכחה של פונקציית הציות ביותר ויותר תאגידים ציבוריים, וכן בתובענות שבירורן אף מחייב בפיתוח הדין בתחום זה. מציאות זו מחייבת מטבע הדברים בתשומת לב. הרי התאגידים הציבורים הללו, אינם מעוניינים מן הסתם שצמצום סיכוני הציות, יפגע בהם. והרי אין מחלוקת שתוצרי עבודתו של קצין ציות עלולים להקיף תיעוד (ראיות) של חשיפה לסיכוני ציות ובהם הפרות חוק וסטיות מהוראות הרגולציה.
כשנחקק חוק הביקורת הפנימית ב-9.4.1992 נקבעה בו הוראה לפיה "ממצאים שהכין המבקר לא ישמשו ראיה בהליך משפטי, כפי שהדבר חל לגבי דוחות וחוות דעת של מבקר המדינה" (מתוך הצעת החוק). הגבלה זו נועדה להגן על אינטרס יעילות הביקורת, ולאפשר "למבקר המדינה לאסוף מידע באופן חופשי ולנותן המידע למסרו באופן חופשי ללא חשש שהדבר ישמש ראיה משפטית", כפי שהראנו במאמר שהתפרסם כאן לאחרונה.
ברם, אין הוראות דומות לגבי קציני ציות, שמטבע הדברים גם הם חושפים בעבודתם כשלים, שעצם הידיעה עליהם עלולה לסייע לצד שכנגד. ויתרה מזאת, קציני ציות, להבדיל ממבקרי פנים, נדרשים לאשר בחתימת ידם פעולות (כגון אישור משקיף בפרוטוקוליי ועדת קבלת עובדים, כפי שהוצג בדוח מבקר המדינה הנ"ל). לא קשה לנחש כיצד העדר אישור כזה, או אישור מסויג של קצין ציות יכול לעמוד לתאגיד לרועץ בתובענות אזרחיות/מסחריות המוגשות נגדו.
הפרקטיקה שהשתרשה, למן פס"ד אזולאי (ע"פ 5938/00), היא לדרוש לקבל, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, גם דוחות ביקורת פנימיים, למרות שהם אינם קבילים כראיה, כי לאורם ניתן ללמוד על התנהלות הגוף המבוקר ולחשוף כשלים בעבודתו שיכולים לסייע בתובענות נגד תאגידים ציבוריים. הנה כי כן, המצב דהיום בו יותר ויותר תאגידים ממנים קציני ציות, שעה שאין למקצוע זה אסדרה פרופסיונלית, יכול בהחלט לזמן במקרים דומים דרישה לקבל תכתובת/חוות דעת/סקרי סיכונים/דוחות אכיפה וכו' של קציני ציות, ואף לבקש לראות האם קצין הציות אישר את הפעולה.
נדמה כי הגיעה השעה לעשות כן, ופרי עבודה של צוות שעמל על כך הכולל קורס הסמכה, איגוד מקצועי, קוד אתי וקודיפיקציה פרופסיונלית עתיד לראות אור. עד אז מן הראוי לבחון האם התמורות הללו לא מחייבות הרחבה של כלל האי קבילות גם על תוצרי עבודתו של קצין הציות.
