החוצפה של בנט, הטיפשות של לפיד

לפי מה שמספרים לנו הכתבים הפוליטיים נראה שממשלת השינוי, כפי שרבים קוראים לה, קורמת עור וגידים במהירות. משום-מה, עדיין מדברים על נפתלי בנט כראש ממשלה ולא סתם - אלא ראשון, ועל יאיר לפיד כראש ממשלה רזרבי. בינתיים, יושב בנט עם מרב מיכאלי, שלה יש מנדט אחד יותר מאשר לו, וכמו שאמר ליאור שליין, מסביר לה שלא רק שהוא צריך להיות ראש ממשלה וש-12 או פחות המנדטים שהוא וקבוצתו מייצגים צריכים להחזיק בכל התיקים החשובים בעוד שהיא ושותפיה - 21 מנדטים אם סופרים את ה-7 חכי"ם של העבודה, 6 החכי"ם של מרצ ו-8 החכי"ם של בני גנץ - צריכים לומר תודה אם הם יהיו שרי החקלאות, המים הרזרביים וחגיגות בקהילה. צריך שיהיה ברור: האיש שהכי לא רוצה בחירות נוספות הוא בנט, כי הצֶפי הוא שהוא יימחק לחלוטין, בעיקר כיוון שמה שכל העולם יזכור לו הוא את היותו אופורטוניסט שכל מה שמעניין אותו הוא לגור בבלפור כמה חודשים. כנראה שזה יהיה גם גורלו של גדעון סער, אם לא תקום ממשלת השינוי. לעומת זאת, מי שבטוח ירוויח בבחירות הבאות הם לפיד ומיכאלי שהתנהגותם הפוליטית מאז הבחירות הצטיינה בחוכמה. אבל אולי החוכמה נגמרה. לפיד, לפחות כפי שזה נראה, מוכן להניח לבנט להיות ראש ממשלה ועוד להיות ראשון ואולי גם להיכנע לאולטימטומים של 12 או 13 חברי כנסת (לעומת ה-30 של הגוש שלו ועוד 10 של הסיעות הערביות) ש"דורשים" את תיקי המשפטים, הפנים והחינוך, וכנראה גם את ביטחון הפנים. מיכאלי, כך נראה, אולי תכנע ללחצים של חבריה מהשמאל לוותר ולהניח ללפיד ולבנט ולסער להיות המרכיב המרכזי והמכריע של הממשלה. וכמעט שכחנו - קבוצת ה-12 של בנט וגדעון סער גם מעזה לדרוש את ראשות הכנסת! לאור המצב, חשוב שמיכאלי, ניצן הורביץ, גנץ ולפיד יבהירו לחצופים בנט וסער שכוחם בממשלה צריך להיות זהה - או בעצם מעט קטן יותר - לכוח המשותף של העבודה ומרצ וקטן בהרבה לעומת השילוב של העבודה, מרצ, כחול-לבן וכמובן יש עתיד. וכיוון שלפיד איננו רוצה או איננו מסוגל לעמוד בפרץ חייבת מיכאלי לעמוד על-כך. מיכאלי חייבת לדרוש את תיקי המשפטים, הפנים והחינוך ועבור מרצ, את תיקי ביטחון הפנים, התחבורה והגנת הסביבה שצריך להפוך ולהיות תיק מרכזי. לבנט וסער אין למעשה אופציות שכן כל מה שהם יעשו יעלה להם בעתידם הפוליטי ובעתיד המפלגות שלהם.