זוועות ועלילות-דם - נשק במלחמה (ח')

השקר צומח

מרדכי רענן, מפקד אצ"ל בירושלים, ענה בתשעה באפריל 1948 לשאלות עיתונאים: "עד עכשיו ספרו מאתיים חמישים וארבעה הרוגים ערביים". את המידע הזה, שפברק ביודעין רענן, העבירו העיתונאים הזרים למערכות עיתוניהם. באותו הליילה דיווח BBC במהדורת החדשות מלונדון על מאתיים וחמישים הרוגים, שכמחציתם נשים וילדים¹. בשנת 1987 אמר רענן: "ביום ההוא לא ידעתי, ולא יכולתי לדעת, כמה ערבים נהרגו. איש לא ספר אז את הגוויות. אנשים העריכו שנהרגו מאה או מאה וחמישים איש. אני אמרתי לעיתונאים שנהרגו מאתיים חמישים וארבעה כדי שיתפרסם מספר גדול, וכדי שהערבים ייבהלו, לא רק בסביבות ירושלים אלא בכל הארץ, והמטרה הזאת הושגה. כך השתרש המספר הזה בתודעה הציבורית. עיתונאים, פובליציסטים, חוקרים והיסטוריונים התייחסו אליו כאל נתון, ואיש לא טרח לבדוק מה היה המספר האמיתי [ההדגשות שלי - אב"ץ]"² בעשרה באפריל הודיעה תחנת הרדיו של אצ"ל על מאתיים חמישים וארבעה הרוגים, על סמך דיווחו של רענן למטה אצ"ל בתל אביב³. באותו היום שלח מאיר פעיל דוח לישראל גלילי, ובו נקב במספר הזה, ולימים חזר עליו, לפחות, שלוש פעמים⁴. דוד כהן ("אבני"), חבר קיבוץ בית-אלפא של הקיבוץ הארצי, שהיה מפקדו של פעיל בש"י (והדיחוֹ מתפקידו), אישר אחרי שנים, שזה המספר, שנקב פעיל בדוח שלו, ואמר: "המספר נראה לנו מוגזם, ושאלנו אותו איך הוא הגיע אליו. פעיל השיב: 'לא ספרתי את כולם, אך יש דוח של בעל הדבר עצמו', דהיינו, מפקד אצ"ל בירושלים, מרדכי רענן"⁵. בטיוטה לספר המדינה, בשנות החמישים, כתבו חוקרי צה"ל בראשות נתנאל לורך, שמאתיים וארבעים ערבים נהרגו בדיר-יאסין⁶. יצחק לוי, ראש הש"י הירושלמי דאז, כתב: "בשעת הפעולה ולאחריה נהרגו כמאתיים חמישים וארבעה איש"⁷. המספר הזה פורסם מאות פעמים בעברית, בערבית ובלשונות אחרות, גם על-ידי גורמים רשמיים בממשלת ישראל, שמעולם לא טרחו לבודקו. שמעון מוניטה: "איש לא ספר את הגוויות, גם לא אלה שקברו אותן, וכולם הגזימו במספרן. רובם ראו בפעם הראשונה בחייהם הרוגים רבים כל-כך, ולכולם היה נוח המספר הגבוה. הפורשים היו מעוניינים להתפאר ולהפחיד את הערבים; ה"הדנה" והסוכנות היו מעוניינות להשמיץ את הפורשים ולהפחיד את הערבים; הערבים היו מעוניינים להשמיץ את היהודים; הבריטים היו מעוניינים להשמיץ את הטרוריסטים היהודיים. כולם נאחזו במספר, שהמציא מרדכי רענן. אנחנו העלינו על המשאית שלושים גוויות, זה היה הריכוז העיקרי, והיו עוד כשלושים גוויות; בסך-הכל שישים בערך. על כך דיווחתי למפעיל שלי בש"י, והוא העביר את הדוח שלי לראשי הש"י"⁸. משה אידלשטיין, איש מודיעין בלח"י: "דיברו אז על שישים ואחד הרוגים". הקמ"ן מרדכי גיחון, שסייר בצוהרי תשעה באפריל בכפר בשליחות שאלתיאל: "לא ספרתי את ההרוגים. הערכתי שהיו ארבעה בורות מלאים גוויות, בכל בור עשרים גוויות, ועוד כמה עשרות במחצבה. זרקתי מספר, מאה וחמישים"⁹. יונה פייטלסון, איש ש"י, סייר בדיר-יאסין בעשרה באפריל בבוקר, ודיווח למפקדיו, כי ראה שמונים הרוגים¹⁰. כשחזר אריאלי מדיר-יאסין, בשלושה-עשר באפריל, סיפר לרעייתו, שהוא וחניכיו קברו שבעים גוויות ופוצצו ארבעים. בראיון עיתונאי ב-1981 אמר מוחמד עארף סמיר, תושב הכפר: "תשעים וארבע גוויות אספו באותו יום"¹¹. בשנת 1998 קבע ד"ר שריף כנענה, חוקר ערבי מאוניברסיטת ביר-זית, כי חקר ומצא, שבדיר-יאסין נהרגו מאה ושבעה אנשים¹². ביום השנה ה-51 לאירועים בדיר-יאסין, באפריל 1999, התכנסו כמאה ערבים וקומץ ישראלים לאזכרה ליד הכפר. הם הביאו אתם תשעים ושלושה "ארונות קבורה" סמליים לזכר ההרוגים¹³. בכתבה בעיתון הפלשתיני "אל-איאם", בשמונה באפריל 2001, מספר מחמד אבו-מחמוד אליאסיני, אחד מפליטי הכפר, כי הוא מחזיק בידו רשימה מפורטת של שמות תשעים ושלושה חללים, ובהם שלושה שאינם מן הכפר, ושל גיליהם¹⁴. עאיש זידאן אליאסיני, אף הוא משרידי הכפר: "לתקשורת הערבית, שפעלה לנפח את אירועי הטבח אז, היה חלק גדול בפחד שעוררה בלִבּות הפלשתינים. הם דיברו על 250 שאהידים, בעוד שמספרם לא עבר את המאה"¹⁵. לפי ד"ר שריף כנענה, אין למספר 254 הרוגים בסיס עובדתי. לדבריו, נהרגו בדיר-יאסין 127 ערבים. כנענה מסביר, כי המספר המנופח הנו שקר, שמקורו ביריבות בין ארגון ה"הגנה" לאצ"ל וללח"י¹⁶. אף-על-פי-כן אימץ הממסד הישראלי מאז ועד עתה את המספר השקרי, בדומה לדוח ועדת ברייס הבריטית על זוועות, שכביכול חוללו הגרמנים בכניסתם לבלגיה במלחמת העולם הראשונה ככלי בלוחמה פסיכולוגית (ל"פ) במלחמת האזרחים הכבושה בקהילה היהודית. זאת, בדומה לסיפורי-הכזב על טבח בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן" (2002), שהפיץ טריה לארסן הנורווגי, ולבסוף גם הונצחו בסרט השקרי, "ג'נין, ג'נין" (2002) של הבימאי הישראלי-ערבי מוחמד בכרי, שהופק במימון רשות הטרור מרמאללה, וכולו מיועד לתעמולה.

חתרן

קשה לתאר את גלגולי פרשת דיר-יאסין מבלי להתייחס לשחקן הראשי בייזום השקר - מאיר פעיל. לימים יהיה פעיל מג"ד בפלמ"ח, מח"ט בצה"ל, אל"ם, מפקד בית-הספר לקצינים, ד"ר ומרצה באוניברסיטת תל אביב ובמוסדות אחרים, כולל בצה"ל וח"כ. פעיל פיקד בתחילת מלחמת הקוממיות על יחידת "אברהם" - יחידת ש"י למלחמה ב"פורשים" (כלומר, ל"סיזון") - בירושלים, שנקראה על שם כינויו המחתרתי. כשפורקה יחידתו, לקראת סוף מארס 1948, היה אמור לעבור, למורת-רוחו, לפקד על המשטרה הצבאית במחוז ירושלים. כלומר, היה חסר תפקיד וחסר מעמד בעת הקרב על דיר-יאסין. לדבריו, נכח בדיר-יאסין ביום הראשון לקרב - עובדה, שהכחישו מרדכי גיחון, קמ"ן חבל 2 בחטיבת "עציוני", שהיה בגזרה בעת הפעולה¹⁷ ואחרים ב"הגנה" וב"פורשים", שהכירוהו היטב בגלל תפקידו בש"י. פעיל, שלא נכח בקרב, למרות דבריו, הוא המקור העיקרי לסיפור הטבח בדיר-יאסין. בכך, למעשה, המשיך את מסורת פעילותו ביחידת "אברהם" (שגם עסקה בל"פ ובתעמולה נגד "הפורשים" בירושלים - כנראה, ללא הצלחה רבה לאור הידוע לנו על התמיכה הגדולה ב"פורשים" ברחוב הירושלמי)¹⁸. השקר הגדול, שטווה פעיל, בעזרת דיווח מנופח, שלחץ לקבל ממרדכי גיחון, אומץ בהתלהבות על-ידי הש"י, על-ידי מפא"י, על-ידי מפ"ם, על-ידי אחדות העבודה ועל-ידי הפלמ"ח, והפך למיתוס מכונן כיוון ששירת היטב את כוונותיהם הפוליטיות, מאז ועד היום. המיתוס הונחל גם לצה"ל ולמשרד החוץ, שממשיכים להשתמש בו, למרות היותו בדיה¹⁹.

הפרכה

אורי מילשטיין היה הראשון, שהפריך לחלוטין במחקריו את פרטי הדיווח של פעיל על אירועי דיר-יאסין²⁰, והממסד הישראלי התנקם בו בגלל הפרכתו. כעשר שנים אחר כך עשה זאת פרופ' אליעזר טאובר, ראש המכון לחקר המחתרות באוניברסיטת בר-אילן²¹. המיתוס השקרי על דיר-יאסין מנע את פרסום ספרו של טאובר, שהפריך את המיתוס, בעולם, וטאובר נאלץ להוציאו רק בעברית. ד"ר שריף כנענה, חוקר ערבי מאוניברסיטת ביר-זית, קבע, כי בקרב על דיר-יאסין נהרגו 127 ערבים. כלומר, הפריך את המיתוס. לדבריו, המספר המנופח הנו שקר, שמקורו ביריבות בין ה"הדנה" לבין אצ"ל ולח"י²². הבריטים נתנו תמיכה אדירה למיתוס השקרי, כיוון ששירת היטב את מטרתם להשמיץ את היישוב היהודי ובעיקר, את "הפורשים" - הארגונים היחידים ב"יישוב", שלחמו להפסקת כיבושם בארץ-ישראל ולסילוקם הארץ. זאת, כנראה, מתוך תקווה, שהחלטת החלוקה לא תתממש, והם ייקראו להמשיך לשלוט בארץ-ישראל; ואז יוכלו לנקום ב"פורשים" שנואי-נפשם ללא כל מגבלות. את ההנהגה הערבית שירת מיתוס דיר-יאסין, כדי להשמיץ את היהודים, כדי ללכד את השורות המפולגות במחנה הערבי, וכדי לגייס כספים ומגויסים להילחם ביהודים. כאן היה למיתוס תפקיד מעניין: הוא פגע בחוסן של ערביי ארץ-ישראל, שברחו מכפריהם ומעריהם פן יטבחו בהם היהודים. בכך הוקל מאוד שחרור אזורים בידי צה"ל במהלך המלחמה. לדעת מילשטיין, מיתוס דיר-יאסין שימש אחר שנים לליכוד ערביי ארץ-ישראל סביב מה שנקרא זהותם הפלשתינית²³. מעניינת במיוחד תמיכת אנשי הפלמ"ח במיתוס השקרי, למרות שהכירו היטב את פעיל, שלימים הפך לדבָּרם הראשי, שנשא את מורשת הפלמ"ח. בתחילה ש̤רת המיתוס את מטרותיהם הפוליטיות של המנהיגים הפוליטיים של הפלמ"ח - אנשי מפ"ם - שנחרדו מכוונת בן-גוריון להכניס את הרוויזיוניסטים להנהלת הסוכנות היהודית, ועשו כל מאמץ לסכלה. אחר כך, כשהתפלגה מפ"ם חזרה למקורותיה (התנועה לאחדות העבודה והשומר הצעיר, שהמשיך לשאת את השם מפ"ם) שימש המיתוס השקרי את שתי המפלגות הללו במאבקן הפוליטי נגד בן-גוריון ונגד תנועת החרות, שייסד אצ"ל. הפלמ"ח, שהיה מיליציית שמאל, שחסתה תחת כנפי מפ"ם, נזקק למיתוס דיר-יאסין, כדי להעצים את טוהר נשקו, כאילו לא ביצעו אנשיו מעשי טבח באוכלוסיית עין זיתון, בכפרים בגליל העליון ובלוד (במבצע "דני" ביולי 1948), וכאילו לא טיהרו אנשיו בתים מאוכלסים בדיר-יאסין בתרגולת המקובלת בכל העולם ללחימה בשטח בנוי. כאמור, הכחישו ה"הגנה" והפלמ"ח מכל וכל, שיחידותיהם השתתפו בקרב בדיר-יאסין. לימים יטיף מאיר פעיל לטיפוח "טוהר הנשק" כערך עליון בצה"ל, למרות אירועים בעייתיים במלחמת הקוממיות²⁴ ואחריה²⁵. דרך אגב, פעיל - אז מג"ד ב"גולני" - היה בחבר השופטים בערעור נאשמי כפר קאסם, בראשות השופט בנימין הלוי, שקבע בפסק-דינו את עקרון "הדגל השחור", המתנופף מעל פקודה בלתי-חוקית בעליל. הש"י תמך במיתוס השקרי בתש"ח, למרות שראשיו ידעו, שאינו אמת, וניצלוֹ לתעמולה ולל"פ נגד "הפורשים", כנראה, כהכנה למבצע לחיסולם, למרות שהארגון ידע, כי פעיל דיווח שקר בעזרת שיפור, שתבע מגיחון להכניס בדוחותיו. כמה מאנשי הש"י (כמו יצחק לוי, שהיה ראש הארגון בירושלים) דבקו במיתוס השקרי, וחיזקוהו, גם לאחר עשרות שנים²⁶. כלומר, המיתוס השקרי נוצר, טופח, וממשיך להתקיים עד עצם היום הזה כיוון ששירת היטב את הצרכים של יוזמיו ושל המשתמשים בו.