אחרי ימי הזעם והשנאה של חלק מערביי ישראל, אשר בחרו להזדהות לא רק כפלשתינים אלא הזדהות מוחלטת עם ארגון הטרור של מרצחי החמאס.
אחרי ההרס שזרעו בערי מדינת ישראל, אחרי שהציתו בתי כנסת, שרפו ספרי קודש, ביצעו לינץ ביהודים, בזזו בתי יהודים, הציתו עשרות רכבים, ניפצו את שמשות בתי העסק שנשאו סממנים יהודים, תקפו יהודים, וערכו סלקציה בכביש מרכזי בישראל. אחרי שהטילו אימה ומורא על שכנים יהודים, החליטו בהנהגה הישראלית לטפל ביד תקיפה, כיאה למדינה האחראית על ביטחון אזרחיה, ולהחזיר את המשילות באופן מוחלט וברור.
כוחות משטרה, כוחות מג"ב וכוחות מיוחדים הגיעו לערים בהם הותר דמם של היהודים והחלו להחיל חוק וסדר. בעיקר פעלו להחזיר את הביטחון האישי ליהודים אשר חשו בימים אלה בגלות בימים אחרים, ימים אשר דמם של היהודים היה להפקר, למרמס ולמשיסה. עוצר הוטל על עיר, כוחות הוזרמו, החמאס מעודד את מעריציו החדשים.
אזרחים ערבים ישראלים, רבים מהם משיבים לחמאס באהבה, בשירה, בריקודים, בחלוקת סוכריות ובפרץ צהלולים על ירי ופגיעה ביהודים, על כל מוות, על כל אש המבעירה את השנאה אשר נחשפה בממדים בלתי נתפסים ובעיקר מפתיעים בעוצמתם.
נדמה כי ההפתעה מכישלון הערכת המודיעין הישראלי והאסטרטגיה אשר הובילה לתוכנית פעולה מול החמאס במשך שנים רבות, קרסה כמעט כמו האמונה כי אחרי שבעים ושלוש שנים מתקיים במדינת העם היהודי, מדינת ישראל, דו-קיום ויחסי כבוד בין יהודים לערבים, עוד אמת שהתנפצה אל חוף האכזבה העמוס של יחסי יהודים ערבים במדינת ישראל.
מנגד, אל מול המעשים הברברים והפוגרומים שביצעו ערבים ישראלים, החלה התעוררות בקרב גורמים יהודים מתסיסים לנסות לפגוע בעסקים של ערבים בערים מעורבות. אלו הם מעשים חמורים, מיותרים ובעיקר לא יהודים ולא מוסריים. חובת ההנהגה היהודית-הישראלית להתנהג אחרת לחלוטין מההנהגה הערבית אשר לא רק שלא פעלה לרסן את העבריינים והפורעים, אלא שאת חלקו אף התסיסה ועודדה את האספסוף הערבי אשר פגע במלא כיעורו ביהודים חפים מפשע.
על אף החרון, על-אף הזעם, על-אף העלבון, על-אף התחושות הנוראיות מול פראי האדם אסור לאפשר לצעירים יהודיים לפגוע באף אדם חף מפשע יהיה אשר יהיה מוצאו, דתו, לאומו. אסור לפגוע ברכוש של ערבי, אסור לפגוע במוסדות ציבור, במוזאונים, בבתים, ברכבים, אסור לפגוע בבתי תפילה. זו לא דרכה של היהדות, זו לא דרכנו.
עם ישראל הביט משתומם אל מול צונאמי השנאה, אל מול אוקיינוס הזעם, אל מול התקווה שנכזבה, אל מול המאבק שהחל עוד ברחמה של רבקה, אשת יצחק אבינו ומאז עשיו שונא ליעקב, שונא בלי הפסקה. ולנו עוד הייתה תקווה...
