מיד עם הישמע האזעקה, רצו השכנים מלמעלה במהירות במורד המדרגות החיצוניות, להיות עימנו, הדיירים בקומת הקרקע. מקלט לא היה, גם לא חדר ביטחון. הכי בטוח, על כן, היה לשהות בקומה הנמוכה, בבניין האבן בן שלוש הקומות.
זה היה בתש"ח, בעת המצור על ירושלים. והרחוב הוא רחוב הטורים, בלב שכונת מקור ברוך, שהיום הוא כולו חרדי. הסצנה הזאת, שחזרה ונישנתה כמה פעמים, עם האזעקות ועם ההפגזות, זכורה היטב למי שהיה אז בן 5. זיכרונות מבית אבא בבירת ישראל, המדינה היהודית שזה אך זה הוכרזה. האיום על עצם קיומנו היה ממשי, אבל הרוח הייתה איתנה, האמונה הייתה עזה.
והיום, כעבור 73 שנה, שוב אזעקות ונפילות. שוב אותו אויב ערבי קם עלינו, כשהחלו - ואולי יש לומר חודשו - מהומות בירושלים המזרחית ובהר-הבית. 19 שנה הן היו מחוץ לשלטון ישראל. רק משפתחו עלינו הירדנים, ביוזמתם, בהרעשה, משהצטרפו ולמצרים ולסורים במלחמה שזכתה לשם מלחמת ששת הימים, ורק משראש הממשלה קיבל את עצתם-דרישתם של מנחם בגין ויגאל אלון, פרץ צה"ל מזרחה, שיחרר את העיר העתיקה והכותל המערבי, וכך אחרי 19 שנה של נתק, אוחדה העיר כולה בריבונות ישראל. מאז שורר בה לראשונה חופש פולחן לכל הדתות והעדות. גם שקט ברוב הזמן.
והילד מתש"ח, בגילו המתקדם כיום, מוצא עצמו בלילות אלה שוב תחת אש, הוא ורעייתו רצים פעם אחר פעם אל המקלט בבית-הספר הסמוך. פוגשים שכנים, שגם להם אין ממ"ד בביתם. חושב על "בית אבא" שנטש לכמה רגעים... ב"ה לא יהיו נפגעים - והיה כי הבית ייפגע ח"ו - אבל מה על תכולתו, הארכיון ההיסטורי החשוב? בסמוך ברחוב שלנו - בית בבנייה. הפועלים - ערביים. מזה כמה ימים שהמבנה שומם, הפועלים לא הגיעו לעבודתם. אולי כמה מהם מתפרעים עתה בחוצות כפריהם? בחוצות הערים המעורבות?
אל מול מראות הוונדליזם והאלימות, אין מנוס מלשאול: מה מניע אותם להרוס את רקמת החיים המשותפת? מה מניע אותם לשרוף, להפיל, לפגוע, לרצוח? מנסים לתרץ זאת במיני תירוצים, מטילים האשם על ממשלות ישראל לדורותיהן. אבל כלום אין זה אותו יצר אלים שטבוע בנפשם? הרי גם תופעת החיסולים ביישוביהם היא עניין של יומיום. נקמת הדם הארורה היא חלק מתרבותם. ומדוע יטילו יהבם על השלטונות, כאשר כמות הנשקים והאיבה המצטברים בתוכם בלתי נתפסת? היכן האחריות העצמית, הריסון מבית?
בחסות מתקפת הטרור הפושעת מעזה, אספסוף מקרב ערביי ישראל, בעיקר צעירים, פורק כל עול ועובר על כל חוק. מנצלים את מצוקת המשטרה, שאיו לה די כוחות לשלוט על כל מוקדי התבערה, חסרי התקדים, להנמיך את הלהבות. מעוררים גם אלמנטים קיצונים יהודיים להשתולל בלא מעצור. האם אחרי ימי פרעות אלה, החיים בעכו, לוד, רמלה, יפו, חיפה, נצרת, יוכלו לשוב לקדמותם? יודעים המתפרעים, שידו של שלטון החוק, גם באמצעות מג"ב, תהיה על העליונה. המהומות ישככו, אבל רישומן יטיל צל כבד על יחסי יהודים וערבים במידה הזאת עוד ימים רבים.
ירושלים 1948 וירושלים 2021. שתי שנים בהפרש ניכר ביניהן, ועדיין לא באו שקט ומנוחה לעיר הנצח. העיר שחוברה לה יחדיו, ונמצאת היום שבשיא פיתוחה ושגשוגה. שתי נקודות ציון במלחמה הערבית הבלתי נלאית על ירושלים ונגד הבית הלאומי של העם היהודי. מלחמת 120 השנה. כמו אז גם היום, האויב טרם משלים עם עצם קיומנו, אבל יודע היטב, שמשנה לשנה הוא מתרחק והולך מהגשמת חלומו הפרוע, להפוך את כל ישראל למה שעשה בעזה: מחבל ארץ עם פוטנציאל גדול לשגשוג לבית כלא לשני מיליונים ערבים. רצועה של עוני, שנאה, טרור ודמים.
בית אבא הראשון שלי היה בירושלים שבמצור. בית אבא הנוכחי שלי הוא ברמת-גן שבפריחה. בית אשר בקומת הקרקע שלו ארכיון ומוזאון צנוע, "בית אבא", לזיכרו של אבי המרי בשלטון הזר בארצנו. זה האיש, הוגה הדעות, שהניף את נס המרד במנדט הבריטי, אשר כתב על הזכויות שיינתנו ל"גר הגר בתוכנו", כי אהב הוא את כל יושבי הארץ הזאת. אבל לא היו לו אשליות באשר למיעוט הערבי, התוקפני. מיעוט שהוא חלק מהרוב הערבי בעשרות המדינה סביב, מזדהה בחלקו הגדול עם אש"ף וחמאס. מיעוט שאינו משלים עם היותו ככזה במדינה היהודית האחת, שייקח לו עוד הרבה שנים עד שיסכין, אם בכלל, עם אופיה היהודי החד-משמעי של ישראל. הוא הבין כי רק נחישות שלנו, עוצמה שתורגש, שימוש בשיטות הגזר והמקל, יאפשרו את קיומנו כאן כעם וכאומה ריבונית, בביטחה.
באחד התיקים ב"בית אבא" הרמת-גני משומרים גם זיכרונות מבית אבא הראשון שלי, הבית בשכונת מקור ברוך, ירושלים במצור, ברעב, ירושלים תחת אזעקות וחשכות, עם פרוץ העצמאות, ועיניהם של אימא ואבא נשואות לעתיד, בתקווה לימים טובים יותר... וכיום, אחרי 73 שנה, גם אנחנו, צאצאיהם, ממשיכים לקוות, הגם שהרוח של תש"ח לדאבוננו אינה מפעמת בלב כולנו בתשפ"א.
