ביולי 1973 קיבל ריצ'רד ניקסון החלטה גורלית: הוא לא ישמיד את ההקלטות של שיחותיו בפרשת ווטרגייט. "ההקלטות הללו יגנו עלי", אמר לראש הסגל שלו, אלכסנדר הייג. בטווח הקצר, זו הייתה החלטה הרסנית שעלתה לו בנשיאותו. אבל בטווח הארוך – טוען מייקל דובס, מחברו של הספר "King Richard" על פרשת ווטרגייט – היא סייעה למוניטין שלו.
הודות להקלטות, מסביר דובס בוושינגטון פוסט, יש מידה של אינטימיות עם ניקסון שלא הייתה אפשרית עם נשיא אחר ומציגה את התמודדותו עם המשבר הגדול ביותר שלו. לצד התרגילים המלוכלכים שלו, הגזענות שלו ולשונו הגסה, ניתן להבחין בכאבו של האדם שבנה את עצמו, נאבק כל הדרך לצמרת והפסיד הכל, במידה רבה בשל שגיאותיו שלו. מעל הכל, ניקסון אינו קריקטורה פוליטית אלא בן אדם עם כל הסתירות בו – כשרונות עצומים ופגמים עצומים.
כאשר עוקבים אחרי ניקסון המשתלח ביועציו, מתקוטט עם יריביו ומחליף שיחות אוהבות עם בנותיו, חייבים להיכנס לנעליו ולעקוב אחרי האירועים מנקודת מבטו. הקורא עד לתקוותיו ופחדיו, רגעי ניצחון ורגעי מפלה. ההקלטות מאפשרות לחדור מבעד לשריונו של ניקסון ולגלות נשמה חסרת מנוח של אדם המסתובב בבית הלבן עם משקל העולם על כתפיו. ניקסון עשה מאמצים רבים למנוע כל מראית עין של פגיעוּת, אך הצד הרגיש שלו מתגלה בשיחות פרטיות אלו, במיוחד ככל שפרשת ווטרגייט מתקדמת.
כאשר יועצי הבית הלבן ג'ון דין וג'ב מקרגור יצאו זה נגד זה ולבסוף נגד ניקסון, לא הצליח ניקסון להסתיר את ייסוריו הפנימיים. "איש לא יבין מה הם גרמו לנשיא כאשר עשו את זה", אמר להנרי קיסינג'ר. ההקלטות מאמתות את הנקודה שהעלה קיסינג'ר בזכרונותיו, ולפיה ניקסון היה עירוב מוזר של חישובים, נפתלות, אידיאליזם, דאגנות, חוסר טעם, אומץ ותעוזה – שילוב שגרם למקורביו להיכנס למגננה.
בהקלטות יש אין-ספור דוגמאות לצד המרושע של ניקסון. אחת מהן, בולטת במיוחד בעיני דובס, מתייחסת לכעסו של ניקסון על ההדלפות מה-FBI. לגרמנים הייתה גישה נכונה במלחמת העולם השנייה, אמר למועמדו לתפקיד ראש הבולשת: אם הם עברו דרך עיירה ואחד מחייליהם נורה בידי צלף, הם כינסו את כל התושבים, העמידו אותם בשורה והבהירו שיירו בכולם עד שאחד מהם ידבר. "אני באמת חושב שזה מה שצריך לעשות", הוסיף.
לצד הדיבורים מלאי השנאה, יש רגעים של חום וחיבה. כמה מן ההקלטות הנוגעות ללב ביותר הן שיחותיו הקצרות עם בני משפחתו, במיוחד עם ג'ולי (אייזנהאואר) בת ה-24, אשר ביקשה לעודד את אביה על-ידי העברת קטעים של ידיעות משמחות. ניקסון שוחח איתה אפילו ברגעים המתוחים ביותר של ווטרגייט; כל אב יכול להזדהות עם האופן בו קולו מתרכך בשיחותיו עימה ועם נימת הגאווה בה הוא מספר לעוזריו על שיחותיהם.
הדרמה הגיעה לשיאה באפריל 1973, חודשים אחדים לאחר נצחונו המוחץ בבחירות, נאלץ ניקסון להיפטר משני יועציו הקרובים ביותר – ג'ון ארליכמן וה"ר הולדמן. בניגוד לדונלד טראמפ – המושווה אליו לעיתים קרובות – ניקסון לא אהב עימותים ושנא לפטר אנשים. אפשר לשמוע אותו מטביע את צערו בלגימות ויסקי, עם שקשוק קוביות הקרח בכוס, בשיחת הפרידה עם הולדמן. ברגע שמבחינתו היה הרסני כמו מותו של אחיו הבכור והאהוב, הרולד, הוא אומר להולדמן: "אלוהים יברך אותך, בחורצ'יק. אני אוהב אותך, אתה יודע" – הפסקה ארוכה – "כמו אחי".
קשה לדמיין את טראמפ אומר דבר כזה לאחד מארבעת ראשי הסגל שלו, ממש כשם שקשה לדמיין אותו סובל כפי שסבל ניקסון כאשר נשיאותו קרסה. אבל אין לנו 4,000 שיחות פרטיות של טראמפ. יש לנו 57,000 ציוצים רברבניים אשר, לביוגרפים עתידיים של טראמפ, ממש אינם אותו הדבר.
