כשהתעוררתי למחרת ההודעה על הפסקת האש חשתי מחנק העולה בגרוני ותעוקה קשה בליבי. התחלתי לקרא, לשמוע ולהאזין לסיכום זמני של המערכה בעזה והכאב לא הפסיק לגרד בקצה החוטם.
נחרדתי, נדמה היה לי שצה"ל הובס והוכה שוק על ירך, שבסיסי רפאל והתעשיה הצבאית הושמדו, שתשתיות ומתקני השיגור של צה"ל התפוצצו בקול רעש אדיר כמו בסיסי חיל-האוויר הישראלים שהופגזו על-ידי כוח מטוסי קרב אגרסיבי. מרגע לרגע הלמה בי המחשבה המבהילה שרק הלכה והתעצמה על אובדן וחיסול ממוקד של שרשרת הפיקוד הבכיר, על הקצינים שהיו לעמוד השדרה של המטכ"ל, על האדם, על הידע, על הניסיון שנגוז ואינו. על עשרות אלפי האזרחים הישראלים שביתם נהרס כליל, על המצוקה הנוראית של המגנים האנושים הסופרים מתיהם עם הלוחמים.
חזרתי למיטה החמה כשזיעה קרה עוטפת את ראשי וזולגת בקצב פעימות לב של טרום התקף, נכנסתי אל מתחת לשמיכה, כיווצתי עיניי, ספרתי אזעקות ספרתי יירוטים, עצמתי את עיניי בכוח. אבל באוזניי טרטרו שוב תיאורי התבוסה, הכישלון הצורב, ההפסד המהדהד, האכזבה העצומה.
התהפכתי מצד אל צד, מה קול קינות אני שומע, קול חורבן וקול תסכול. מה קול האשמות אני מזהה קול תבוסה וקול נכאים. מה קול פרשנויות מפולפלות, חכמות, עמוקות אני שומע. איך ביידן כופף, איך מקרון ניסח, איך מועצת הביטחון התבלבלה, איך האו"ם הגן על מדינת ישראל.
התעוררתי, פתחתי את חלונות החדר. אוויר צח מילא את החלל, ציוצי ציפורי שיר וריח שושנים פורחות מילאו את ריאותיי. כוס הקפה המהבילה נשפתה במהירות, הארומה חדרה לנחיריים.
עדת המקוננים והמקוננות המסרבים להעניק לעם ישראל ולצה"ל, מפקדיו, מנהיגי המלחמה, אות של הערכה על לחימה עזה, ממוקדת, מוסרית, חפה מרעשי רקע, פוגעת ככל שניתן במבקשים את נפשנו ולא בחפים מפשע. אותה עדת מקוננים המעצימה את 'הניצחון' העלוב של מחבלי החמאס ומלווה את מחיאות הכפיים לצהלולים בפקודה, לריקודי 'הניצחון', לזיקוקי 'הניצחון', להשתוללות אופיינית של מסומם כישלון לרגע.
במלחמות אין מנצחים, יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. יש טרוריסטים ויש מדינה המסרבת להיכנע לטרור. המערכה בעזה לא תמה, אך זו הזדמנות שאסור להחמיצה, פירוז עזה על-פי הסכם אוסלו, החזרת הבנים הביתה, שינוי המשוואה ביחס לעוטף ישראל, תגובה על כל הפרת ריבונות לא עוד מול דיונות ריקות אלא פגיעות משמעותיות.
אסור לתת לתמונות 'הניצחון' של תומכי החמאס לבלבל אותנו. צבא ההגנה לישראל עמד איתן יחד עם רוב העם בישראל מול תוקפנות החמאס וניסיונו לזחול לירושלים ולהתחבר עם ערביי ישראל.
המקוננים והמקוננות הסדרתיים ימשיכו לרפות את רוח העם, לזרוע בו תחושת כישלון להתיש את רוחו, אזרחי ישראל יודעים כמו ההנהגה הישראלית כי כעת הזמן לאחד שורות למען אזרחי ישראל, להחזיר את המשילות לנגב ולגליל לערים המעורבות ובירושלים.
כעת הזמן לפתוח את הר-הבית גם ליהודים, לממש את פסיקת בג"ץ ולאפשר לבעלי הבתים בשמעון הצדיק להיכנס אליהם, לבוא חשבון עם כל מי שרמסו את הריבונות הישראלית ובעיקר להתכונן למערכה הגדולה הצפויה מול אירן והחיזבאללה.
סגרתי את חלונות החדר, המקוננות והמקוננים נותרו בחוץ, המיירטים הלכו לנוח, האזעקות נדמו. אל תתנו ל'תמונות הניצחון' להסתיר לכם את המציאות המורכבת, המאתגרת/ עכשיו הזמן להנהגה שקולה, אחראית, מחברת, הנהגה של עוצמה, של משילות, הנהגה של עוצמה לא של מקונני הרפיסות ומהללי הכישלונות. עכשיו הזמן של המעשים.
